את רוב השבוע עשינו באגם ירוחם. בדיוק בפי שעשינו בשנה שעברה. אותו האוטובוס לקח אותי מירושלים ועד לכניסה לפארק, אותו האיש חיכה לי בתחנה. והאגם. ושנה שחלפה.
האגם נשאר קסם בלב המדבר, עם דייגים מבוגרים, יוצאי חבר העמים שמתיישבים בשש בבוקר לדוג, פעם הרבה ופעם מעט. שמענו על הסערות וההצפות בצפון וכל זה לא היה נוכח. אולי שמיים מעוננים מעט, אבל השמש נתנה טעינה.
ביום חמישי נסענו לבאר שבע להחליף מצברים למשאית. מזה כשבועיים שהמצברים לא צוברים. כדי להתניע צריך לחבר אותם למצברים הסולאריים. למרבית המזל, אמזון הבלתי נלאית שלחה אלינו בדיוק בזמן כבלים ארוכים שאיפשרו את הטעינה הזו מהאחור לקדימה. ובכל זאת, את המצברים צריך להחליף. נסענו למוסך קלדרון בבאר שבע. שם קיבלו את פנינו בידידות רבה. שמענו על המוסך הרבה דברים חיוביים, אבל היחס היה כל כך ידידותי, מהיר ונעים (כולל תה שיבא שכבר התגעגעתי לטעמו) וכששרון כתב פוסט תודה הוא הפך לויראלי. לכו תבינו שיווק בפייסבוק.
משם נסענו לסופר לסיבוב הרגיל (אני מלקטת ירקות ופירות והוא צד את כל מה שמסביב) וגולת הכותרת – איקאה! אנחנו כבר חכמים על איקאה – יורדים ישר לאולמות האיסוף העצמי ואוספים את עצמנו, כלומר את מה שבאנו לרכוש: נרות, תבנית פיירקס חדשה, מחבת מלכותית ומגבות חדשות. בשלב הזה של הרכש שמתי לב שאני עייפה כבר. זה היה יום אינטנסיבי וביציאה מאיקאה כבר כאב לי הגב וחלשו הרגליים.
שרון המשיך לבד למכונת הכביסה בשירות עצמי במרכז מסחרי שנעצר בשנות השמונים. מייבש הכביסה לא עבד. נגמר לו הגז. אספנו את הכביסה הרטובה, תולים אותה על הטלוויזיה ובכל מקום אפשרי. והמשכנו לדרך נחל הבשור.
בדיוק לפני שפנינו לדרך הבשור, התחלתי להרגיש לא טוב. לא הרגשה ברורה, לא מחלה, רק לחץ שכבר מזמן לא הרגשתי. שאלתי למה שלא ניסע למקום שבו היינו לפני שנה, והשתכנעתי די מהר שכדאי לראות גם את הצד השני של הנחל. נוף הבתרונות הוא עוצר נשימה, שלא תבינו לא נכון. בבת אחת נכנסים לעולם אחר של פיתולים, חמוקים וסודות. היעד שלנו היה באר רבובה ותודו שזה יעד מסקרן. אבל כבר היה שלוש וחצי ואחרי שעה של נסיעה על דרך מאתגרת, נשבר לי לחכות לבשורה. זה לקח עוד חצי שעה והגענו למקום פתוח וחשוף ליד הבאר. עצרנו שם, הגשם התחיל לרדת, החושך ירד ומסיבה לא ברורה לגמרי הלחץ שלי הלך והתגבר. התפתחה שיחה על המשך המסע. על הצורך בבית, על הגנה וביטחון. משהו משתנה ואני מקשיבה לו. מתנגדת וגם מקבלת. מנסה להבין מה אני רוצה, מה שלי, מה בכוחי. בקיצור – גבולות. לכן זה היה כמו בדיחה קוסמית כשהתברר שהישוב הקרוב ביותר הוא קיבוץ גבולות. בשישי בצהריים החלטנו לנסוע לחניון מוכר בצד השני של הבשור. כמו שהתנענו רץ איתנו שועל יפהפה, כמו מודיע שלפעמים צריך לזוז.
עברנו דרך גבולות וצומת גבולות, חלפנו ליד מגן, נכנסנו לדרך הביטחון וחנינו בחניון המוכר. שום דבר מזה לא היה מטפורי, ובכל זאת היה מדויק. הצטערתי שאני כבר לא כותבת שירים לספר שלי. בכל זאת – מאה שירים זה כבר ים. וצריך לדעת להיפרד.
השמש יצאה, תלינו את הכביסה הלחה עדיין והתחלתי להירגע מהמשהו הזה שאין לי מלים לתאר אותו, אבל הוא מגיע ממשפחת הדודות של חוסר נחת, מתח וחרדה. אלו מתיישבות בסלון ולא זזות, צובעות את הכול בכהה ומוצצות כל שמחה אפשרית.
אני מקווה שהשארתי אותן בצד השני של נחל הבשור.
כמו כשמרגישים שאת עוברת בטעות את גבולותייך
או שבעיר עברתם בתוך ענן מועקה שנתקע בזיזים והמשיך ללוות.
שולחת את אהבתי וענן של אמון מהרחם הירוחמית.
קראתי ונהניתי . מקווה שנועה מרגישה בטוב ועם השמש של השבת תמשיכו בדרככם בשלום ובבטחה .
לשם שינוי הכתבה שלכם הגיע במאייל ולא בפסיבוק .
כל טוב ולהשתמע !!
אבא יגאל