את השבוע פתחנו בעזיבה של הים התיכון, אחרי יומיים בחוף זיקים (תודה על המים) וסידורים בשדרות. זה עלה לי ביום שלם במיטה, 24 שעות של מאבק במשהו שאכלתי והמחשבה היחידה שעזרה לי היא שזהו בוקר חג המולד ושאנחנו נמצאים ביער שוקדה, שבזמן הזה של החורף הוא ירוק ויפה והחיטה בדיוק בצבע הנכון. ירוק ששולח אצבעות לצ’אקרת הלב ומלטף אותו בעדינות. ירוק של תקווה. פה ושם משובצות כלניות פקעת, נסיכות אדומות בתוך הירוק. אומרים שעוד חודש יהיה פה הכול אדום. ומלא אדם.
24 שעות במיטה הן הזדמנות לעצור הכול – לא כניסות ולא יציאות, ולשקוע בשינה דובית שמתאימה מאד למזג האוויר שיש בו שילוב של חורף עם אביב. כאן, בגבול המדבר,זה קורה כמעט במקביל. באר מרווה – או, בעצם בור מרווה – הוא חניון שהוקם לזכר נערה בת המקום. הבור עצמו עתיק יומין והוא עומד במעלה הגבעה, זכר לימים עתיקים שבהם היה לו תפקיד מפתח – להשקות, להפגיש, למנוע או להצית מלחמות. מדי אחר צהריים מגיעות למקום משפחות מהישוב ליד, אמהות צעירות בשמלות ושביסים עם ילדיהן הקטנים – מדליקים מדורה בפינת המדורות, מנגנים בגיטרה עד שמחשיך ומגיע הזמן ללכת הביתה. לרגעים, היה אפשר לחשוב כי אנחנו בתקופה קדומה ודבר לא השתנה. נפגשים ליד הבאר בשעות הפנאי, מדליקים אש ומבשלים ארוחת ערב.
ביום חמישי, המשכנו ביער לכיוון בארי. נוסעים ומתנשפים מיופי. דרך הנוף ביער, שהיא דרך חדשה וטובה, עוברת לצד הבתרונות – איזו מילה יפה – נחלים המתחתרים באדמה ויוצרים פיתולים עוצרי נשימה. קיווינו שהאפרוריות המתקבצת תוריד גשם על שדות החיטה ותברך את האדמה הזו, שהיא רגישה לכל טיפה. התוכנית (שעוד לפנינו) היתה להגיע למגדלור ליד בארי. מאז שטון ואן דר קרון היה כאן לפני כמה חודשים, המקום החל לנצנץ לנו ולאותת. מדי יום ששי בצהריים אנשים נפגשים במגדלור תחת המלים – עזה זה כאן. עצרנו בחניון הבאר. היכן שנחל שובו ונחל בוהו נפגשים. ואמא אדמה מפגינה את הצד הרך, המפותל, הרחב והמזמין שלה. מישהי שאלה באחד הפורומים שאני עוקבת אחריהם היכן אפשר למצוא מקדשים עתיקים לאלה ואני חשבתי – אני במקדש כזה. האדמה הזו היא מקדש כזה. רק שהמילה מקדש גדולה מדי. זכרית מדי. בנויה מדי.
בחניון הבאר יש באר עתיקה בעומק של 29 מטרים ולידה בריכה. חנינו ליד הבאר ושקט חגיגי עטף אותנו. העננים הלכו והתעבו וכבר היה ברור שיירד גשם הלילה. אחרי הצהריים התקשר רמי חרובי, זה שהקים את המגדלור, הוא אמר שהוא בדרך הביתה מהערבה ויבוא להגיד שלום.
אולי זה הדבר המפתיע והמרגש ביותר שמתרחש במסע. המפגשים הלא צפויים הללו, הלא מתוכננים, לפחות לא מנקודת המבט האנושית המוגבלת. כמו שרמי נכנס ועוד לפני שהיו מלים, היה ברור שהארץ יכולה להיות שפה אחת שוב ולו לרגע ולו לשעה קלה. רמי סיפר על משאית הבית שהוא בונה, על הבית הנייד שהיה לו, על החיים בבארי, על הגבול, על המלחמה שנמצאת בחוץ אבל בעצם היא בפנים. הקשבתי רוב קשב, הקשבה רכה ומתפתלת כמו האדמה כאן. רמי סיפר על ההתפכחות של קיץ 2014 (אני מסרבת לקרוא למה שהיה שם בשמו הרשמי) ועל ההתעוררות. והמגדלור שחיכה לו תמיד. ואני שמעתי איך הסיפור המאד מאד ספציפי ואישי של אדם אחד מוליך אותי אל זה שלי, אל המגדלור שאני מדליקה, אל האור שאני שומרת, בלי לדעת אם יש פתרון, בידיעה שככל הנראה אין כזה, שהחושך בולע את האור בלי מלח. ושבכל זאת, האור אינו אובד. דיברנו על הסיפור הקדום של אברהם אבינו והברית שכרת בדיוק כאן עם אבימלך מלך גרר. והבאר שחפרו יחד. שני מלכים כבירים. ואשה אחת, שרה, שאני מאמינה שהיתה כוהנת האלה ושכל מה שקרה איתה ועם שני המלכים האלה הוא חלק מסיפור שנמחק ונמחה ושונה לטובת סיפורי מלחמות. ואני, שקוראת בכל יום את פרשת השבוע ומרגישה איך מה שהיה הוא מה שהווה, התעצבתי איך הפרנו את הברית הקדומה הזו שבה היה אפשר לסדר עניינים ולשבת יחד על הארץ הזו.
בלילה התחיל הגשם, יורד בליטופים על האדמה הרכה, מתגלש עליה לנחל בוהו. הרגשתי ערה. הרגשתי רואה. הרגשתי שלא אוכל להעביר למלים את כל מה שעוטף אותי בעוטף. עוד מעט ניסע למגדלור ונפגוש את המציאות החיצונית שלו אחרי שהוא נדלק מבפנים.
ובשולי הדברים, מאמר שלי שמסכם חלק ממה שאני יודעת וחוקרת בתחום של הריון ולידה, התפרסם בגיליון
החדש של המגזין אדם-עולם , מלווה בצילומים המשובחים של ליהי עמיצור לובל. המאמר פתוח לקריאה. תיהנו. הכול קשור.
שבת שלום
מעוררת השראה שכמותך.
את מממשת את חלום חיי.
אני נדדתי עם פיקנטו ספורט שחורה, ואוהל קטן,
לבדי, עם יומן במחברת ספירלה צהובה,
ואתם נודדים במשאית גדולה אדומה, בבלוג אינטרנטי מתוקשר, כזוג, עם חתול.
מזדהה ורואה בך השראה.
מברכת כל צעד ושולחת כוחות שירבו צעדיך ויאירו השמים את ימיך, אישה יפת נפש ומבט.
???