ביום ששי שעבר, רגע אחרי ששיגרתי את הבלוג לאוויר העולם והתכוננתי למנוחת צהריים, הופיע החייל. חיכינו לו כבר כמה ימים, מאז שעלינו והתמקמנו מתחת לאף של הבסיס. כשאף אחד לא הגיע נשמנו לרווחה. ובאמת, למה שיהיה אכפת למישהו שאנחנו ממוקמים באיזו פינה נטושה? החייל, שבעצם היה סרן, דיבר בשפה עברית מוזרה. כנראה ככה מדברים בצבא, ושכחנו. הוא אמר שזה שטח צבאי סגור. כשאמרנו שזה לא כתוב בשום מקום, הוא אמר שההוראות שונו. ואין לעשות פריסה פה. מזל שהיו לנו שלושה ילדים בצבא והביטוי “פריסה” כבר מוכר לנו. אחרת לא היינו מבינים. בדיוק סיימנו לעשות כביסה וזה היה קצת דומה. לא היה לנו כוח להתווכח והאמת שכבר בבוקר התחשק לנו לזוז. התחלנו להתקפל לאט. חושבים תוך כדי כך לאן ניסע. אחרי רבע שעה הוא הופיע שוב. שאלתי אותו אם הוא רוצה לעזור לנו לקפל את הדברים. הוא אמר שהם צריכים להיות מיודעים שעזבנו. הוא דיבר מקוטע ומוזר. אולי הוא היה רובוט?

אחרי עצירה בסאסא ללקיקת גלידה ב”בוזה”, נסענו דרך ג’יש לדרך הנוף של יער ביריה. בדרך קרה לנו משהו מוזר. הכל היה מאובק ויבש. ושנינו אמרנו כמעט בבת אחת שנמאס מהאבק הזה, ויאללה גשם. ואז – אבל במחשבה שניה, גשם? רק התחלנו לטפס צפונה ושיחכה קצת החורף. באותו הרגע כמעט התנוצץ הכביש והכל היה נראה אחרי הגשם ממש. פלגי מים זרמו לצידי הכביש בירידה. נכנסנו ליער ביריה והאורנים הפיקו את ריח אחרי הגשם הכי חזק שלהם והכל היה ירוק ושטוף. רק כשהחנינו ליד בית הכנסת העתיק נבוריה ופתחנו אינטרנט ראינו שרגע לפני שהגענו ירד גשם שוטף בכל האיזור. וכך הרווחנו בדיוק את המשאלה – קיבלנו את אחרי הגשם הקלאסי.

היינו בנבוריה יומיים, מדי פעם עברו לידינו חבורות גברים מבוצבצים על אופנוענים וטרקטורונים רועשים  או שקטים ומהירים יותר על אופניים. כמה נעצרו לראות מה למשאית אדומה ליד בית הכנסת. אחד התבלבל וקרא את “הביתה” כ”חביתה”. והתחשק לו ממש.  התפשרנו על קפה.

ביום ראשון הגענו לעמוקה לפנות ערב. מהשם עמוקה דמיינתי מקום עמוק פיזית. כזה שיורדים אליו. עמוקה היא ההפך הגמור. הוא מקום שמרים אותך בעדינות. המארחים שלנו ואנחנו חיפשנו אחר מקום מתאים לחנות בו. כן, על גבעה זה מאתגר. ומה שנראה ישר לעין לפעמים בלתי ניתן לפילוס. בהברקה של רגע הציעה המארחת את השביל שמתחת לבית. שביל אש רחב הצופה אל עמק החולה מגובה 700 מטר מעל פני הים. יש מקומות שמרגע שהגעתי אליהם אני מרגישה שהם מדברים אלי. עמוקה הפצירה בי להישאר. הנוף, הדיות שחגו באוויר כל בוקר (מעל המזבלה המקומית למטה), המארחים ששפעו סיפורים על סיפורים שעושים חשק לחיות, כי היי – יש מלא דברים שלא תיארתי לעצמי (כמו לגור בבית של אנשים אחרים ולשמור עליו תמורת תשלום וככה 10 שנים כבר…) ומדורה בערב, וילדים מתוקים, ושכנים וארוחות ערב. יש משהו בעמוקה שלא הודק עד הסוף מתחת מכבש התקנונים והחוקים. כמו שאמר אחד השכנים – כאן החוק הוא חיה ותן לחיות. ואחרי שתיקה הוסיף: והרבה פעמים זה פשוט – חיה. חיה. וזה היה עמוק, וגם מרים למעלה. ופשוט כמו כוס תה. מהמקומות כאלו שיש בהם משהו פתוח שהקירות לא חנקו, שמאפשר מפגש, בין אדם לחברו ובין הרוח לחומר. הרגשתי שהיינו יכולים עוד להישאר הרבה, אבל הסערה המתקרבת, וגם הצורך להגיע לרופא השיניים ביקנעם – הכריעו.

• 

• 

• 

ביום חמישי בבוקר נפרדנו בצער וירדנו לחצור הגלילית. אני לקחתי אוטובוס מלא בחיילים ושרון עשה קניות בסופר בקניון. לא חסרים מקומות מדכדכים בארץ. הקניון בחצור הוא אחד מהם ומקבל ניקוד גבוה ביכולת שלו ליצור אווירת תלישות, דכדוך ועליבות. לפעמים דווקא התלישות יכולה ליצור משהו מיוחד. כמו שהחבר’ה בעמוקה מדגימים. אם כבר ממילא אתה עלוב ונטוש וזניח – לפחות תהיה מיוחד ותחיה.

• 

• 

אחרי הכרות מעמיקה עם קניון יקנעם בהמתנה לרופא השיניים, לפגישה ולאוטובוס – חזרתי צפונה. תפסתי אוטובוס ממש רגע לפני שהגשם הטיח את עצמו כמו מתאבד על האדמה היבשה. גם בחורף הקודם הרגשתי שהגשם מגיע אל האדמה בברוטליות ובלי להתחשב בקצב שלה…  נאספתי בחצור ומשם נסענו לאיילת השחר.  אחרי התלבטויות עם המארחים  שלנו כאן, הוחלט על גבעה במרחק-מה מהקיבוץ. מקום שמסתתר מאחורי שני שערים ושכתוב עליו שהוא מקום פרטי בהחלט. בדיוק מסוג המקומות שאנחנו אוהבים להגיע אליהם. שבחיים אחרים מעולם לא היינו יכולים להגיע אליהם. הגענו כשכבר לא היה אור והגשם התחיל לרדת בעוז, מרטיב כהרגלו את הפינה הימנית של המיטה (כבר כמה וכמה שכבות איטום נעשו ועדיין התעלומה לא נפתרה…). הייתי גמורה מיום בדרכים והתפשרנו על עמידה קצת על העוקם ושנפלס מחר.

הגשם והרוח ליטפו את העור הדק של המשאית, מדי פעם חלפו העננים וחשפו את פניו של הירח המלא והבקעה הכסופה שמתחתיו. בבוקר התעוררנו אל הקשת ולסוף השבוע

שבת שלום