ביום חמישי בצהריים העברנו את המשאית מחוף הסטודנטים לחניון מרכז הקונגרסים בחיפה, נסיעה של 5 דקות, והלכנו לקבל חדר במלון שבו נערכה חתונת בננו הבכור עם אהובתו. החדר היה מוזר – לא היו לו גלגלים. היתה בו מיטה ענקית וספה. המון מרחב מיותר. למרבית המזל – מיד התמלא המרחב בקופסאות בצורת לב שבהן היה צריך לשים פרלינים ופתק תודה מתנה מהזוג לאורחי החתונה. אמנם דמיינתי שנ”צ, אחרי שני לילות שבהם לא הצלחתי להירדם, אבל אני אורזת כל כך מיומנת שהידיים שלי נשלחו מעצמן לעבר המשימה.

כששוקלד פנדה התחילו את הדרך, הם עשו זאת מדירתם בירושלים. שולחן האוכל היה שולחן האריזה ומדי שבוע, ואפילו כמה פעמים בשבוע, הייתי מגיעה לעזור באריזות. לפעמים לא הייתי מתאפקת, הייתי נכנסת למטבח שרצפתו היתה שוקולדית ומנסה לקרצף. התמחיתי בתנועות מדוייקות של קיפול נייר הכסף מסביב לטבלה, ואחר כך לתוך אריזת הקרטון. בינתיים קם מפעל, יש מכונות אריזה משוכללות והפנדות – כלומר דניאל ואליה – מתחתנים.

בימים שלפני החתונה היינו בים. בוקר וערב נכנסתי למים המלוחים ונתתי לגלים לשטוף מעלי את המתח שהלך והצטבר. לא היה לי הסבר הגיוני למתח. לילה אחד שלא ישנתי הבטתי מהחלון ודמיינתי שהים נסוג ועוד רגע ישוב בצונאמי אדיר. לא נצליח להתניע בזמן, הצטערתי, וגם אם כן – הכבישים שעולים לכרמל יהיו עמוסים מדי. הלך עלינו. בבוקר רבתי עם לקוחה ריב ווטסאפ מטופש. עצבנתי אותה הויא עיצבנה אותי יותר. ומשום מה היה דחוף לי להמשיך בשטות הזו, למרות שהיה ברור שאחרי החתונה אשוב לעשתונותי. מרוב צער על כך שבשלושת החודשים מאז שהוכרזה החתונה לא הצלחתי לרזות את עשרת הקילו שהובטחו לי בדיאטה שאליה נרשמתי ועליה שילמתי –  אכלתי עוד פחמימות. לפחות השמלה שרכשתי היא מהסוג המרווח. בתמונה היחידה שיש לי מהחתונה עד כה, אני נראית כמו ספינה שמרימה מפרשים שלידה עומדות באצילות הכלה, אמא שלה ואחותה – רזות ותמירות. היתרון היחידי שהיה לי, לדעתי, הוא שהחלטתי שאם כבר אין לי את המראה המיוחל  – הרי שמותר לי לרקוד כמה שאני רוצה. לא בטוח שהתנהגתי כמו אם חתן קלאסית. לא הצטלמתי בצילומים מתוכננים עם האורחים, היו כמה מקרים ששכחתי שאני אמורה להסתובב ולבדר את האורחים ופשוט רקדתי. את רוב המוזיקה לא הכרתי. אני לא הכי מעודכנת. אבל כמה שוטים של וודקה טיפלו בזה. מוזיקה היא מוזיקה היא מוזיקה. אחרי החופה, וגם ביומיים שאחרי החתונה, אנשים שיבחו את הברכה שלי – ובעיקר את הספונטניות ואיך שדיברתי מהלב. זה הרגע לספר שלמדתי בעל פה את הברכה, שהיתה די קצרה בסך הכל. ושהסיבה היחידה היתה שלא התחשק לי שיצלמו אותי עם משקפיים ועוד בתנוחה שאני מורידה קצת את הראש. זה פשוט לא מספיק מחמיא. תכננתי כל משפט, כולל את הרגע שנראה שאני חושבת וממציאה על המקום. אז החתונה הסתיימה באישון לילה, בשעה שבה בדרך כלל אני מתעוררת כבר בפעם השנייה ומתפלאת שעברו רק שעתיים מאז הפעם הראשונה. לא ישנתי טוב במיטה במלון. כנראה איבדתי את היכולת להתמצא במרחב מרווח מדי. והיה חסר לי החלון שלי שדרכו אני יכולה להתכונן לסכנות שלא מתרחשות.

בבוקר שאחרי לקחנו את הילד השני ונסענו ליערות מנשה, ליד אנדרטת בני הקיבוצים.  החנינו, פתחנו מיטה והלכנו לנוח. אוטו נעצר לידינו ושני צעירים ירדו ממנו והתקרבו. רק אני הייתי ערה… הבחור התנצל ואמר שזה אולי יישמע לי קצת סטוקרי, אבל הוא מקווה שנהנינו בחתונה, הוא עוקב אחרינו ואחרי מיץ ובעצמו בונה בית על משאית. אחרי שסיימתי לצחוק, התנצלתי שאנחנו נחים…  אם אתם קוראים את זה – סליחה על חוסר הנימוס… תקפצו שוב מתישהו…

שני דברים גדולים הולכים להתרחש בחגים – ובמקביל. הראשון הוא הביקור של טון ואן דר קרון בישראל. את הספר שלו “שובו של המלך” תרגמה נועה עילי-שילה ואני ערכתי והוצאתי לאור בראשית הקיץ.  אדמה – בית ההוצאה לאור שלי מתמחה בידע נשי מתחדש והספר עוסק בגבריות ובחניכה גברית. ובכל זאת, כשקראתי את כתב היד, אמרתי שכאישה אני רוצה את הספר הזה, ושהגיע הזמן שגברים יכתבו לגברים. אני אוהבת בספר הזה את האופן שבו טון מחבר ידע חדש עם ישן, את המיתוס על דיוניסוס, עם המלט וגם מופאסה ממלך האריות, ביחד עם שר הטבעות ואברהם אבינו. כאן אפשר לקרוא פרק ראשון, את תוכן העניינים ולהזמין את הספר. כאן מרוכז כל המידע על המפגשים שטון יקיים בארץ. מכליל שבצפון, דרך תל אביב וטבעון ועד פרדס חנה וירושלים. אתם מוזמנים.

הדבר השני קורה מתחת לפנס. זהו פסטיבל אמנות רב תחומי. פסטיבל שמארגניו מאמינים שהאמנות והיצירה הן שדה המחקר המרתק ביותר. השנה יתקיים הפסטיבל השישי – במתחם גבעת חביבה, יהיה אפשר לבקר בין מתחמי אמנות שונים, לאכול על הדשא ולשמוע הופעות מוזיקה. בשעות הבוקר שבין שני הערבים שבהם יידלקו הפנסים – יתקיימו סדנאות שונות. וכל הפרומו הזה בשביל להגיד שנהיה השנה חלק מהפסטיבל. נקבל פנס למשאית שלנו ואנחנו מזמינים לפעילויות שונות. כאן אפשר לקרוא עליהן.  גבעת חביבה היא חלק מהותי מהביוגרפיה שלנו – כאן הפכנו לזוג לפני הרבה מאד שנים, בדיוק ביום שבו רצחו את סאדאת. ובלי קשר כמובן. לחזור אליה עם המשאית שלנו זה קצת כמו לחזור הביתה.

וכמה מלים אחרונות אליכם – קוראות וקוראי נוע תנוע – הרשימה הולכת וגדלה, ולא את כולכם אני מכירה – תרגישו חופשי לספר משהו על עצמכם, לכתוב משהו בחזרה… שתהיה לכם שנה טובה ומבורכת, שנה של תנועה וחופש ושתגיעו למקום הנכון הזמן הנכון.