ביום כיפור היינו בים. הגענו ביום שני לפני ונשארנו יום אחרי. יום חמישי. אבל באמת, בתקופה הזו – מי יכול לדעת בוודאות איזה יום היום?
להפתעתי היו עוד הרבה א-נשים בים. הם הקימו אוהלים מאולתרים לאורך החוף הצפוני בין אכזיב לבצת. כמי שגדלה בקיבוץ שבו יום כיפור היה תכל’ס יום די רגיל – היה מעניין לראות את בני השבט הזה שרוצים לים.
חלק מבני השבט האלו אוהבים לצאת לטבע עם בוקסות. רמקולים קטנים שמגיעים לעוצמות גבוהות. משום מה הם נהנים לשבת כל הלילה ולהשמיע מוזיקת טרנס שהבסים שלה חודרים למח העצם.
זה גרם לי לחשוב על רעש. כל הלילה חשבתי על רעש… ועל איך במרחב הציבורי אין אכיפה על הרעשה ואין הגנה מן הרעש. חשבתי למה אנשים צריכים את הרעש הזה? מה הוא מספק להם? ומה הם לוקחים/בולעים/מסניפים כדי לאפשר להם להתחבר למוזיקה הזו. אחר כך נזכרתי בפעם האחרונה שלנו ביער המלאכים. היינו שם שני לילות בדרך דרומה. בערב האחרון הגיעו לשם נערות דתיות לאירוע. משום מה הן היו חייבות לשים מוזיקה רועשת מאד ברמקולים. באותו בוקר, בזמן הריצה, ראינו שם צבאים ושועל. ניסיתי לדבר אל לבן של הנערות שיחלישו. מילא אנחנו, שנמצאים כאן, התחננתי – אבל בעלי החיים? והעצים? איך אפשר לגדול ככה? הן בהו כי בחוסר הבנה וחזרו לשמוע את נחמן מאומן בקולי קולות. חשבתי על הרבי היקר הזה, נחמן, שהיה יוצא ליערות להתבודדות במטרה להגיע לשקט וחיבור לאלוהים. מה הוא היה אומר על השימוש בשמו כדי להרעיש?
למחרת בבוקר היה ביער אירוע לקראת ראש השנה של מפעל מאור עקיבא. גם הם הביאו בוקסות. כשיצאתי אליהם לבקש שלפחות יכוונו את הרמקול לכיוון שלהם ולא אלי, אחד הגברים רמז שאני לא יודעת לשמוח והציע לי לרקוד איתו.
אם היו אומרים לי מראש שהדבר שהכי יפריע לי בדרכים הוא הרעש, לא הייתי מאמינה. פחדתי מפקחים, משודדים, מאנשים רעים, מכל מי שמספיק שרוט כדי לשוטט במרחב הציבורי.
תנו לחיות בשקט
זיהום רעש הולך ומתפשט באזורי החיים השונים שלנו וגורם נזקים לא רק לשמיעה אלא גם לבריאות הכוללת שלנו. רעש מוגדר כמקור זיהום על ידי ארגון הבריאות העולמי. רעש יכול לעודד מתח נפשי וחרדה ולתרום בכך לבעיות בריאות רבות – בעיות ישירות של תת-תפקוד של המערכת החיסונית או בעיות לב. בעיות עקיפות של עודף מתח נפשי, הרגלי אכילה גרועים, עישון, בעיות אלימות ועוד. סוגי רעשים תדירים יכולים לגרום לנזקי שמיעה. זיהום רעש פוגע גם במגוון רחב של בעלי חיים וגורם לתפקוד לא תקין של מערכות גופניות, פגיעות התפתחויות ואף הפרעות התנהגותיות. התפקוד הלא תקין של מערכות אלו משפיע על דפוסי התקשורת של בעלי החיים, על יכולתם למצוא מזון, על סיכויי הטריפה שלהם ועוד.
תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ”ג-1992 מסדירות ומגבילות את סוגי הרעשים המוצרים והאסורים ואת עצמתם המרבית המותרת. החוק שמתוקפו תוקנו תקנות אלו – חוק למניעת מפגעים, תשכ”א-1961 נפתח דווקא באופן מבשר טוב, וקובע כבר בסעיף 2 כי “לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים.” למרבה הצער, סעיף 3 בתקנות, העוסק ברעש באמצעות מכשירי קול ונפתח במשפט המבטיח “לא ישיר אדם, לא יצעק ולא יפעיל כלי נגינה, מקלט רדיו או טלוויזיה ולא יקים רעש באמצעות פטיפון, רמקול, מגביר קול או מכשירי קול כיוצא באלה” – מגביל את האיסור לאזורי מגורים בלבד. סעיף 13 בתקנות מתייחס אמנם לרעש ולבעלי חיים – אבל בכיוון ההפוך, וקובע כי “המחזיק בעלי חיים בביתו, בנכסו או בחצריו, יחזיקם במקום ובאופן שלא יגרום רעש חזק המפריע לשכנים.”
מניעת זיהום רעש בשטחים הפתוחים והגנה מפני רעש על בעלי חיים (ובני אדם) השוהים בהם – אינם מטופלים בינתיים על ידי החוק והתקנות.
הים היה נפלא. טורקיזי וחלק. המים חמימים בדיוק במידה המתאימה. עשיתי תשליך ואז עוד אחד ואז עוד עשרה. היה הרבה להשליך.
רגע לפני שנהיה כיפור פגשתי מישהו שלא ראיתי מזה חמש שנים. הוא אמר את מה שהרגשתי: תערובת של שמחה ומוזרות. כאילו – אם אנחנו לא נפגשים זה בעצם שאנחנו לא קיימים. מה שהעלה חזק את שאלת הנוודים – אם אני לא כאן, האם אני קיימת?
אם לא מדברים על משהו – האם הוא נעלם? עץ ביער אם הוא נופל וכל הדילמה הזו… היה משהו בשיחה שהיה משמח וטוב, כמו פתיחה עדינה של דלת שנסגרה בטריקה, והיה בה חריקה, צרימה. משהו שעוד אין לי מלים להביע אותו. רק להפנות לסדרה “לא ייאמן”. כאן יש מאמר ביקורת מעולה עליה. אני נשארתי עם המלים של מארי לפסיכולוגית שלה: “גם עם אנשים טובים, גם כשמדובר באנשים שאת יכולה לסמוך עליהם, אם האמת לא נוחה, ואם האמת לא מתאימה – הם לא מאמינים לה. אפילו אם ממש אכפת להם ממך, הם פשוט לא מאמינים לך”.
מזל שיש ים – הלכתי לרחוץ בו את כל השקרים והסיפורים והדברים שא-נשים מספרים לעצמם על מי שאני.
וברגע אחד, לפני שיצאנו לדרך, שעברה במוסך – צינור מים התפוצץ, תקלה פשוטה שעלולות להיות לה השלכות קשות, לכן עשינו דרך של 13 קילומטר כמעט בשעה, עם ארבע עצירות כדי למלא מים במקום אלה שאזלו דרך הצינור הקרוע, עד שהגענו בשלום למוסך בכפר יאסיף, התקבלנו בכבוד וידידות ואחרי רבע שעה היינו כחדשים – ישבתי לקפה עם שתי נוודיות כמוני ודיברנו על החיים בדרכים, על חלומות, חרדות והבענו משאלה לחיים שיש בהם גם התרגשויות וגם שקט, גם בית וגם הרפתקה. ואת השיחה המרפאה הזו אני לוקחת איתי לשנה החדשה.
ספר השירים השני שלי מתגלגל לדרך – 100 שירים משנתיים בדרכים…בקרוב אפנה אליך אישית ואזמין אותך לתמוך בהתגלגלות הזו….
מאז שאני מחוברת לקשקשת של כליל אני נחשפת למיליון דברים שאני רוצה לעשות, לשנות, לתקן ולקנות. יש הכול בכליל. בסדנא הזו אני מתכוונת להשתתף.
סדנת יום שבה נתַרגל תנועה (בהשראת פלדנקרייז) קריאה (בטקסט ספרותי) וכתיבה (תנועת המלים על הדף).
ב-20 באוקטובר 2019 מ-9:00 עד 15:00 בכליל, בהנחיית אורנה שפרון (053-5269076) וגלית ראב”ד (054-5371474)
כל כך מזדהה עם הכמיהה לשקט. בטבע וגם בבית. התרבות שלנו מזהה שמחה עם רעש ומחנכת לזה מגיל צעיר (מה שלומכם היום ילדים? לא שמעתי! יותר חזק!!!). אולי זה מתחבר לשאלת העץ ביער, כי נדמה שאם לא נהיה קולניים, מהירים ועסוקים – אולי לא נהיה בכלל.
לפחות באזורי המגורים שקט ואיטי ביום כיפור.
אני מזדהה גם עם המשאלה שהבעתן ומקווה שתזכו לה. שנה טובה!
נכון ב 100%.
זיהום רעש הנו זיהום בעייתי.
אני מנסה להילחם בו שנים רבות בקיבוצי געש, ללא הצלחה גדולה.
רעש מגני האירועים בלילה, מהחתונות, הבסים שחודרים לכל מקום יכול לשגע ופוגע באיכות החיים.
גם במסעדות, בפאבים, במרחב הציבורי.
ההתמודדות שלי עם הרעש הובילה אותי להשתמש בפקקי אוזניים של 3M, עוזר אבל לא מושלם.
רעש “אפור” מונוטוני של מאוורר למשל פותר את הבעיה לחלוטין.
בהולנד למשל, הרעש אינו מהווה בעיה (למעט בפסטיבלים בחלק מהערים בקיץ), במסעדות כמעט ולא שומעים מוזיקה ואנשים מדברים בשקט, הרחוב שקט אף הוא. תענוג.
שתהיה לנו שנה שקטה.
כל כך מזדהה, שכשאני קוראת את המילים שלך, כואבת לי הבטן מהרעש.. אני חווה את עצמי כ “מותקפת”, בכל יום, מכל עבר. ובשיחות אינסופיות על הנושא, מוצאת עצמי בחזית אפילו מול אנשים טובים והורים טובים, שפשוט לא ערים להשלכות של הקולות והרעשים שהם משמיעים או חושפים אליהם את הילדים, ולא מעוניינים להתמודד או לקדם שינוי.
מעניין, לרעיון המגורים בבית עם גלגלים הגעתי בליל נדודים אחד. לא נוודות, רק נדודי שינה, כי היינו בחופשה המשפחתית עם האוהל והילדים והחברים; ואז הגיעו השכנים החוגגים עם הרמקולים והבסים שהרעידו את הקרקע מתחתיי, וגרמו לליבי להאיץ לדופק מטורף.. ידעתי שאין סיכוי להזיז את כל המשפחות והאוהלים. וחשבתי-כמה נחמד יהיה לגור ו/או לנפוש כך, שאוכל פשוט להרים “הנד-ברקס” ולזוז משם..להימלט על נפשי.
נ.ב. 1- הסדרה “לא ייאמן, באמת מכה בך בבטן, ובנפש. כל כך מרומזת, וכל כך ברורה, וכל כך חזקה!
נ.ב. 2 -אשמח אם תפרסמי יחד ובנפרד גם את הפסקה החשובה מאוד של המידען..