יש איזה מתח קבוע בין המאמץ להיות מי שאני, להבין מה מתאים ונכון לי, לבין המאמץ להיות אמא – שדורש יכולת להכיל אחרים. שבוע ירושלים שלנו מאמן את שני השרירים האלו. ואמא ירושלים יודעת להכיל אחרים ויודעת להיות היא עצמה כבר אלפי שנים. היא הזקנה החכמה של ישראל וכל עלייה לרגל אליה היא שיעור בחכמת חיים.

לפני ארבע שנים עברנו לירושלים מהקיבוץ שבגליל. השכרנו את הבית ושכרנו דירה ברחוב הכי שווה בעיר, שהזכיר לנו את הקיבוץ – ושהיה לו שם שהוא אנטידוט מושלם: נווה שאנן. ירושלים היתה אהבה מפתיעה ממבט ראשון. האנונימיות למשל, בת-אדם הולכת ברחובות ואינה מכיר איש. איש אינו מבקש ממנה דבר. המרחב חופשי מכבלי מחויבות אמיתית או מדומיינת. למשל פרטיות. מילה שבילדותי מצאה משמעות ביומן עם מנעול. וכעת – יכלה להתרחב ולנכוח בתוך עיר שלמה. עכשיו אנחנו חונים כבר שבוע במגרש בקרית היובל. זהו מגרש ציבורי, שכבר שנים רבות אין הסכמה בין התושבים לבין עצמם ובינם לבין העירייה, מה לבנות בו: בית ספר? ישיבה? דיור מוגן? מרכז תרבות קהילתי? ובינתיים השטח אינו שייך לאיש וכל אחד יכול לעשות בו שימוש.  בימים הראשונים  אני כמו מתקפלת. כמו שקורה לפעמים כשעוברים ברכב מתחת לגשר ומכופפים את הראש. הבית האדום שלנו, שכתוב עליו הביתה, בולט במגרש הריק. אני חוששת שאני פוגעת בפרטיות של השכונה, ומכינה קו נסיגה למקרה שיגיעו מהפיקוח. ביום שני בערב אנחנו אומרים זה לזו, אם מישהו יבוא זה יהיה מחר. אבל למה את דואגת, שואל אותי זה שנשוי לי, אין שום שלט שאוסר עלינו לחנות. אז אנחנו מפריעים למישהו, אז מה? אנחנו לא עוברים על החוק. בריצת הבוקר אנחנו מפתחים דיון ער סביב ההבדל בין הפרטי לציבורי. מתברר שאחד ההבדלים הראשונים הוא ביחס של החוק. לאדם הפרטי, כל עוד לא מצוין בפירוש שאסור לו לעשות דבר מה – מותר הכל. ואילו לגוף הציבורי – בדיוק להיפך.  כל עוד לא מותר במפורש – הרי אסור! אני מזהה שעדיין אני מזהה את עצמי כגוף ציבורי. אם לא אומרים לי במפורש שמותר משהו – אני לא יכולה לזוז. יש עוד עבודה לעשות.

ונראה שזו העבודה של השבוע הזה. לחזור ולאשש את מדינת האני, שהיא גוף פרטי שבו יש בעל בית אחד, ושכל עוד לא אסור לו – מותר ומותר ומותר. וכך, כשבשלישי בצהריים מגיעה ניידת פיקוח, אני מזכירה לעצמי שיש לי זכות לפרטיות וזכות קיום כמו לכל אדם אחר. ונכון, יש אנשים שהזכות הזו נשללת מהם, ונכון, אני נצר משני הצדדים לאנשים שחוו זאת, אבל עכשיו, כיום, ברגע זה – הזכות קיימת ועומדת. הניידת עוצרת ליד מכונית אחרת לגמרי, שעומדת במגרש כבר הרבה זמן ואין לה לוחיות רישוי, הפקחית רושמת דו”ח שני ומצמידה לשמשה, מתניעה, מעיפה לעברנו מבט אדיש ו… נוסעת. אני סוף סוף יכולה לנוח.

• 

לא היינו בירושלים חמישה חודשים. מתחתי היטב את שריר האימהות שלי שהחליף את שרירי הרגליים.  כל כך קר בעיר הזו שלא הצלחתי לצאת לרוץ בבקרים, בקושי יכולתי לצאת מהפוך. שריר האימהות, כמו שריר הרחם, יכול להתרחב ולהתכווץ, תלוי במילוי. כך שהיו לי צירים רוב השבוע… הייתי ועודני מין אמא כזו, ששולחת גשושיות סונאריות  וכל עוד נקלטים איתותי נוכחות, גם אם רק אופציונליים, היא ממשיכה לסרוק את השטח. גם העיר, על שלל הצעותיה, משכה אותי מהמאורה החמימה בתוך המשאית. ערבי השקה, מפגשי סופרות, חברות טובות וקניות. התרחבות בכל מיני דברים שהחיים בדרכים מצמצמים. נסעתי באוטובוסים, שוטטתי ארוכות בעיר, הלכתי לישון הרבה אחרי עשר בלילה,  למדתי קרימינולוגיה וסוציולוגיה ואנתרופולוגיה עם הילדה,  הלכתי לקונצרט שלה עם הפיראטיות הפיראטיות בשוק חג המולד, קניתי מצעים וכריות, אכלתי בכמה מסעדות, כל פעם עם ילד אחר, נפגשתי עם הפסיכולוגית שליוותה אותי שנתיים וחצי, קניתי בגדים (וזרקתי את כל אלו שהתבלו) והרגשתי איך קניות, כמו פחמימות,  מנחמות במקביל לכך שהן מעוררות את החשק לעוד. 

יום ששי, לא צילמתי אף תמונה. אני תוהה על מה אכתוב. ולמי אני כותבת. קו 19 שמוביל מקרית היובל למרכז העיר, עובר לאורך רחוב עזה וצובט את הלב. כאן, חודש אחרי שעברנו מהכפר אל העיר, ניצת בי לרגע אור זוהר. היה לילה קפוא של סוף דצמבר והלכתי ברגל הביתה, כשלפתע אחזה בי שמחה גדולה. ידעתי מבפנים שהכול בסדר. אני בדרך אלי. וזה הדבר הכי חשוב וגדול שביקשתי לעצמי. קו 18, לעומת זאת, מוליך דרך עמק רפאים, שאותו חרשתי שוב ושוב, לומדת לכתוב, נפגשת עם אמני הכתיבה, מוצאת את הספר המושלם, נושמת שוב ושוב את עצמי. הגל הנוסטלגי שמתנפץ עלי מתרחש בד בבד עם הידיעה שעוד כמה שנים אתגעגע לרגע הזה. 

שבת שלום.