לפני למעלה משנה במסגרת המעבר שלי לבית על משאית, ומסירת רוב חפצי החומריים, מסרתי גם את כל ספריי. מדי יום פרסמתי הודעות על הקיר שלי, והזמנתי אנשים לבוא ולקחת את הספרים. כאלף חמש מאות במספר. מסקר שערכתי בין חברי הפייסבוק שלי, התברר שאני נמצאת ברף העליון. לרובם יש כמאתיים עד ארבע מאות ספרים בבית. היו גם כמה שהצהירו שיש להם יותר, אבל איש לא הודה בפומבי שאין לו בכלל ספרים. חברים רבים כתבו בתגובה לפוסטים שלי שאני אמיצה ושכנראה יצאתי מדעתי. הם מוכנים למסור הרבה דברים, אבל לא ספרים.
גם אני החזקתי בדיעה דומה. לא יכולתי לתאר לעצמי את החיים בלי הספרים שצברתי, חלקם עוד מספריית הקיבוץ שפורקה בשלהי שנות התשעים וזיכתה אותי בסדרת מרגנית בשלמותה. חמשת ארונות הספרים עברו איתי מבית לבית ומילאו אותי ואת הסלון בתחושת ביטחון, יהיה מה שיהיה – יש לי את כל מה שאני זקוקה לו. ובכל זאת, למרבית הפתעתי, חוויתי אופוריה עם כל ספר שנמסר, הקלה ושמחה שעלו בהרבה על התחושה של המצאות הספר בבעלותי. שמחה שונה לגמרי מאותה תחושה מוכרת וממכרת של רגע רכישת הספר הנחשק ופתיחתו. כמו כוס התה הריקה מסיפורי הזן, התברר לי שהספרים תפסו מקום, לא רק פיזי, אלא גם רגשי ורוחני בתוכי. הם מילאו צורך ובאותה מידה הרחיקו אותי מדבר מה. הספריה הביתית שלי, היתה תחליף למשהו. אבל למה?
הכתב הומצא ככל הנראה, אי שם באלף הרביעי לספירה, ואיתו פותחו ה”דפים” – אבן, חרס, טין עור ופפירוס. הדפים המוכרים לנו והדפוס הם המצאה בת שש מאות שנה לכל היותר. בני האדם העלו על הכתב עסקאות חשובות, הגיגים דתיים, מרשמים וכישופים שנמצאו מועילים. הם סיתתו, חרטו, כתבו בעטי נוצה ודיו, עפרונות ומכחולים. הכתב הוא ניסיון לתפוס את החשיבה והדיבור באמצעות פעולת הידיים והאצבעות. הוא הטבעה חומרית של החשיבה האנושית. זו מתפתחת בהדרגה בשנות הילדות הראשונות. התינוק מתנסה וחווה את העולם באופן בלתי ישיר באמצעות גופו, ידיו וחושיו, ורק בהדרגה לומד להמשיג את החוויות שלו. הוא שומע ורואה לפני שהוא תופס, תופס ומחזיק לפני שהוא מבין, מבין לפני שהוא מדבר ומדבר לפני שהוא כותב. הכתב מסמל את התהליך שבו החוויה הולכת ומתכווצת לתוך המלים שבתורן מתכווצות לתוך המלים הכתובות. הספריה אם כן היא ייצוג חומרי של המוח האנושי, שבו באורח פלאי צבור הידע האנושי, מקודד לתוך התאים המתים ביותר שברשותנו – תאי העצבים. החוויה מתה ונשאר ממנה רק זכרון והידע שהופק ממנה. אלו נקברים בתוך המלים שמומתות לתוך ספרים. בדומה לתאי העצבים שכדי להוליך מידע עליהם להתרוקן ככל האפשר מחיים, כך גם הספרים הם יצורים מתים.
פפירוס עתיק 
המוח – הספריה הראשונה שלנו
זו לא היתה חווית החיים שלי. מהרגע שבו למדתי לקרוא, התמלא העולם בחיים. אלה קארי לקחה אותי למקומות קרירים, מיו מיו שלי חיזק את פנטזיות הנסיכה האבודה שלי, מהדורת אנציקלופדית תרבות, על איוריה הצבעוניים מילאה את העולם הקיבוצי השטוח משהו – בעושר וקסם. העדפתי בהרבה לקרוא מאשר לשחק דגליים או ללכת לפעולות של השומר הצעיר. הספריה הביתית שלי התחילה בגיל 12 כשמתנדב נתן לי, באנגלית, את התפסן בשדה השיפון. התחלתי לרכוש ספרים מהרגע שהיה לי כסף משלי.
אלה קארי רועה איילים בצפון 
מיו מיו רגע לפני ארץ מרחקים 
אחת המלכות מהאניציקלופדיה
הספרייה הראשונה בעולם הוקמה במאה השביעית לפנה”ס בעיר נינווה, כיום מוסל שבעיראק, על ידי אשורבניפל מלכה האחרון של האימפריה הניאו-אשורית. היו אלו ימיה האחרונים של האימפריה שהתקיימה 1400 שנה. אני תוהה אם אשורבניפל שהיה אחד היחידים בתקופתו שידע קרוא וכתוב, חש כי ימיה של נינווה ספורים – ורצה לכנס את הידע במקום אחד ליתר ביטחון, יהיה מה שיהיה. הוא צדק. וגם טעה. האימפריה נפלה זמן קצר לאחר מכן והספרייה נשרפה. רוב הכתבים אבדו, אבל חלקם, אלו שהיו עשויים מלוחות טין וחומר נאפו ונשמרו לדורות הבאים. שלוש מאות שנים מאוחר יותר כשאלכסנדר הגדול כבש את נינווה הוא התרשם עמוקות מהריסות הספרייה העתיקה והחליט להקים ספריה גדולה ויוקרתית יותר, בעיר חדשה שתישא את שמו: אלכסנדריה. שליחים נשלחו לרחבי האימפריה לרכוש ולבזוז כתבי יד מכל סוג שהוא. מומחים הובאו אל העיר וקיבלו משכורת נאה כדי להעתיק את כתבי היד, לתרגמם ליוונית ולחקור אותם. גם כשהוקמה מאה שנה מאוחר יותר ספרית פרגמון בצפון תורכיה, שהיתה קרובה יותר ליוון, המשיך מאבק היוקרה בין השתיים להדהד ברחבי הים התיכון.
ספריה באלכסנדריה 
וזו ב 
עלילות גלגלמש מנינווה
אני מזהה את הלהיטות הזו. בכל פעם שהעליתי לפייסבוק צילומים ותיאורים של ספרים נחשקים במיוחד, הוצפתי בתגובות מתחננות. אנשים הגיעו מטבעון, מנהריה ומבאר שבע כדי לקבל לידם ספר שחיפשו זמן רב. בעיקר היה ביקוש לספרי שירה ישנים, ספרי אמנות, ספרים בנושא הריון ולידה וכל מה שאנתרופוסופי. גם אני הייתי להוטה כשרכשתי אותם. את חלקם איתרתי במקומות נידחים והם עלו ממון רב. הם העידו על המומחיות השונות שצברתי בחיי: מורה לאמנות, מדריכה להכנה ללידה, תרפיסטית אנתרופסופית, עורכת ספרים ומשוררת.
אני מזדהה עם מקימי הספריות הגדולות. אני מבינה אותם. הם מייצגים חלקים מהמוח שלי – ואת תאוות הלמידה ורכישת הידע שלי, גם בתחומים שהעניין שלי בהם פג זה מכבר. ספריה ביתית גדולה היא תמונת מראה של מוח מפותח ותרבותי. או לפחות ייצוג שלו. או לפחות ייצוג של הייצוג. או לפחות מה שנשאר ממה שהיה פעם תרבותי, סקרן, חוקר ומרחיב את הדעת.
בתהליך הפרידה שלי מהספרים פתחתי כל אחד מהם ודפדפתי בו. סרקתי חלקים שהיו נראים לי מהותיים. העברתי את הידע לענן בגוגל דרייב שלי. הוא לא תופס מקום ואבק, לא כבד ואני מקווה שהוא לא ניתן להשמדה. גיליתי שאני מזדהה עם מקימי הספריות וגם עם מי ששרף אותן, גם אם עדיין אני לא מבינה לגמרי מדוע. זה אולי נראה מטורף לשרוף ספריות או למסור ספרים, אבל יש לי השערה שלפעמים צריך לצאת מהדעת כדי לדעת.
אבהרם בלבן/טריסטן ואיזולדה 
הוגו מוחיקה 
טל ניצן
בדמיוני אני משוטטת בספרייה הגדולה של אלכסנדריה, ביחד איתי נמצאים מלומדים רבים ואנחנו יושבים במקדש המוזות וחוקרים את כתבי היד העתיקים. אולי אני יוצאת למסע לפרגמון למצוא כתבי יד שעוד לא קראתי. כשאני משרטטת את המשולש הקדוש הזה: נינווה, פרגמון ואלכסנדריה – אני מגלה שאין דרך להגיע ממקום למקום בלי לעבור דרך ירושלים.
בשלוש השנים האחרונות גרתי מול הספרייה הלאומית בגבעת רם. צפיתי בספריה החדשה שהולכת ונבנית מול הכנסת ומוזיאון ישראל. אמנות, פוליטיקה, ידע ומדע מצטופפים על גבעה אחת, בסלון הירושלמי, כמעין סמל סטטוס וכוח. קו ישיר עובר בין הכנסת לבניין החדש למדעי המוח שהוקם השנה בקמפוס גבעת רם. קו עיצובי דמוי מקדש יווני קושר בין שני הבניינים. בתווך תעמוד הספריה הלאומית החדשה, מקדש דמוי כנף שמבקש להתנתק מכוח המשיכה. היכן באמת צבור הידע האנושי? במוח ובבנין שבו חוקרים אותו? בכנסת היכן שמחוקקים חוקים ומחליטים החלטות? או בספריה היכן שצוברים וחוקקים בכתב את מה שנחקר ומה שהוחלט?
הספריה הלאומית החדשה 
מבנה למדעי המוח, גבעת רם 
כנסת
בסדרה משחקי הכס, מגיע סם לספריית הגדולה של ווסטרוז רק כדי לגלות שרוב המלומדים לא באמת להוטים לחקור ואפילו לא מתעניינים בידע. הם נהנים מהסטטוס והמעמד שהוא מקנה, ונוקטים בגישה שמרנית. סם בורח עם כמה ספרים עתיקים שקהל הצופים בסדרה מקווה שיכילו את הידע הנדרש להתגבר על האיום המגולם בהולכים הלבנים, המייצגים של האויב הגדול ביותר– המוות ואחותו המחלה. המלומדים האדישים בספריה התנתקו מהצד השימושי של הידע שהם מעתיקים. הם דומים למוח שהתנתק מהידיים והרגליים שלו, וגם מהלב. סם רוצה אמנם להיות מלומד, אך הוא מבין שאין תועלת בידע שנצבר רק למען הידע. הוא רוצה להתחבר מחדש. וגם אני.
סם, עם הספרים העתיקים 
הספרים פתחו בפני את העולם, ובד בבד הרחיקו אותי בערמומיות ממנו. הם נתנו לי תחושה שאני יודעת, בעוד שלמעשה יכולתי לשבת על הספה בביתי ולא לדעת דבר. הם העניקו לי בית. אני אוהבת לקרוא, אני עורכת ספרים, יש לי הוצאה לאור משלי וזה עתה יצא לאור ספר שירי הראשון, אבל הספרים אינם הבית. בשנים האחרונות אני מבינה יותר ויותר שכל מה שקראתי לו בית, איננו הבית באמת. עזבתי בית פיזי וקהילה שאהבתי, הילדים שהיו חלק משמעותי מתחושת הבית שלי גדלו והלכו הלאה, ביחד עם החפצים שלהם. אני מסתכלת על הקירות שסוגרים על החלל הפרטי שנקרא בית, שבו נערמים חפצים וספרים ואני משתוקקת לצאת.
מזה שנה שאני גרה בבית המשאית שלי ביחד עם בן זוגי ועם החתול מיץ. לרשותנו עומדים כ-14 מטר מרובע שמשמשים לשינה, עבודה, אכילה ורחצה. יש לי מקום לעשרה ספרים. לא ויתרתי על הקריאה. הספרים עדיין הכרחיים לי. אבל איני צוברת אותם יותר. אני נהנית מהעובדה שיש ספריות ושפע ספרים בכל מקום שאליו אני מגיעה. את הספרים מחליפים הנופים המשתנים, זריחה מעל נחל צין, שקיעה חורפית לתוך ים סוער בסידנא עלי, חורשת אלונים בטבעון, רחובות תל אביב והמדבר, על אינספור כוכביו. דלת המשאית פתוחה תמיד, אנשים באים לבקר, נשארים לכוס תה, אני מתארחת בחוות, קיבוצים, מושבים, ערים ויערות. מקומות שלא ידעתי שקיימים, לצד מקומות שראיתי מהכביש הראשי ואף פעם לא עצרתי בהם. חלק מהאנשים שאני פוגשת אומרים שאני חיה את החלום שלהם, אחרים אומרים שיצאתי מדעתי. אני מסכימה. המוח שלי הולך ומתרחב, ונפתח. אני סקרנית ומתעניינת בנושאים שלא הייתי מעלה על דעתי שקיימים בעולם: איך לנהוג במשאית, איך עובדת מערכת סולארית, כמה מים צריך ומה אנשים אחרים עושים. אולי חזרתי להיות ילדה קטנה, שומעת וחווה, קולטת ומנסה להבין את המקום שבו מתהווה החוויה ונמצא הידע החי, זה שמחוץ למלים הכתובות. יום אחד אולי יימאס לי, או שאצטרך לסיים את המסע, ואז אולי אכתוב על זה ספר.
אז הנה התשובה: את הספר כותבים אחרי שהארוע נגמר. כלומר אחרי תום החוויה.
יש לזה מקום אך אם נשארים רק עם ספרים בעצם מתנתקים מהחיים.