איך ניצלתי משיטפון, נפרדתי מאילת, התחברתי מחדש לרשת הנשית והגעתי לאוהל האדום, וגם מדור חדש: מקום אישי

בלילה שבין ששי לשבת התעוררתי מגשם בחוף הדרומי בעיר הכי דרומית, גשם עז ונמרץ שתוקף את העיר אחת לשנה. רבע שעה אחרי שהשתרר שקט שמעתי פכפוך מים. מהחלון ראיתי איך נוצר מיני שיטפון. את העובדה שמדובר במיני, לא הפנמתי. את זרם הבוץ שהלך והתכנס בדיוק מתחת למשאית שלנו, גורר אחריו פחיות ואריזות, עלים ולכלוך, ראיתי כגל צונאמי שהגיע לחסל אותי אישית. בן זוגי לא ראה זאת כמוני, הוא ניסה לדבר אל ההיגיון שלי ולהראות לי שהמים ממשיכים לזרום, לא עולים ושאין שום סכנה. הוא צדק. אבל לי נתפס הגב, כדרכם של ניצולים.

עזבנו את אילת ביום ראשון והרחקנו עד יטבתה. עשר דקות שלמות מתוכן נהגתי בעצמי. יטבתה מרוחקת רק 40 קילומטר מאילת, מספיק קרוב כדי להיפרד לאט ומספיק רחוק כדי שיתחדש החיבור שלי לרשת הנשית. זה קרה כבר כשהגענו בשעת אחה”צ. חברתי חגית קרצו התקשרה להתייעצויות לגבי כנס בנות האלה הממשמש ובא, ועל הדרך הזכירה את חברותיה בקטורה שהקימו אוהל אדום לנשות המקום, ושאלה אם לחבר בינינו. גם אוהל אדום, וגם לבקר בישוב על שם אם קדמונית (רוב הישובים בארץ קרויים, אם כבר, על שמם של גברים מכובדים)?מה טוב מזה?

אביטל (שהמדור “מקום אישי” נחנך איתה) וליזה פתחו קבוצת וואטסאפ שארגנה את הביקור המלכותי. בבוקר, אחרי לילה של כאבי גב שנרגעו רק אחרי שדמיינתי את עצמי רצה, יצאתי לרוץ. מה אכפת לי שהרגל עוד כואבת… הגוף שלי היה צריך לרוץ. איזה כיף! התברר שחנינו בדיוק מול חלון משרדה של אביטל, בחברה לאנרגיה מתחדשת אילת-אילות, היא באה לבקר וסיכמנו שניקח אותה טרמפ אל קטורה אחה”צ ונחנה מול ביתה.

עד התזוזה הגיעה לבקר אותנו גם איתנה מאילת שחנכה את בית הגלגלים הקומפקטי שלה בנסיעה לים המלח. שתינו תה, ראיינתי אותה למדור והתפלאתי איך זה שרק עכשיו, מחוץ לאילת, אנחנו נפגשות.

הלכנו גם לפונדק יטבתה. לא היה להם קפה נטול, וכשרציתי שוקו בלי סוכר והתברר שאין, המוכרות החביבות שקצת ריחמו עלי (בלי קפאין ובלי סוכר?) רקחו לי משקה חם מאבקת קקאו משובחת.

את ארוחת הערב אכלנו בחדר האוכל של קטורה. אין כמו חדרי אוכל להבין את נפש המקום. וזה היה מפתיע: גם סטודנטים פלשתינאים, ירדנים, אפריקאים וישראליים שלומדים במכון ערבה ללמודי הסביבה, גם תושבי המקום וגם קבוצה של אנשים עם צרכים מיוחדים שחיה ועובדת במקום. מקום קטן אבל מגוון ופתוח, חשבתי לעצמי.

ביום שלישי הגעתי סופסוף לאוהל האדום. היוזמה היתה של רמית שהגיעה למקום ולא הכירה איש, והאוהל עבר כמה גלגולים עד שהתמקם במקלט צפוני. במקום מתקיימים מפגשי נשים, מעגלי לידה, מעגלים לאירועי חיים שונים, וגם מפגשים בנושאים שונים שאליהם מוזמנות כל הנשים בישוב. “ועדיף – מכל הגילאים,” אומרות הנשים הצעירות שהגיעו להיפגש איתי. “אין כמו להיפגש עם חכמות השבט, האימהות והסבתות שלנו.” נכון, לפעמים הגברים מקטרים, בכל זאת, חלק מהמייסדים והמייסדות ינקו פמיניזם היישר מהשורש, אבל כמו שאביטל ציטטה את אמלין פנקהרסט:  “אנחנו צריכות לשחרר חצי מהמין האנושי – את הנשים – כדי שהן יוכלו לשחרר את החצי השני.” המפגש התנהל בצורה ספונטנית, דיברנו עליהן ואז קצת עלי, וסיכמנו שבפעם הבאה אעשה מפגש-חלף על סיפורי לידה ועל ביוגרפיה ועל שירה – בקיצור, שאבוא לשבוע…

ואם כבר אני בעניינים של נשים ואיך אנחנו משנות את העולם – תבדקו את הפרוייקט הזה. מעבר לעובדה שנשארו רק 10 ימים, ועוד ימבה כסף לגייס (לסכום שהוא כשלעצמו רק חלק ממה שיש עוד לגייס בעולם), אני מאמינה שהכסף, כמו גם מספר התומכות – מסמנים ליקום מגמה: שאנחנו, הנשים, לוקחות אחריות על החיים שלנו, וקובעות מתוך ניסיוננו וחכמתנו – איך מרפאות, איך מדברות, איך פועלות, איך יולדות, איך מתות, איך חיות. בואי. 

*

למחרת יצאנו לדרך, נהיגה ארוכה יחסית על כביש הערבה (עם מנוחה קטנה בצומת מנוחה) והחלפות עם הנהג השני, ועוד לילה מעל נחל חצבה ליד מושב עידן, בדרך צפונה. את השבת נבלה בערד, בסמוך לבית של אחי המאומץ ומשפחתו האהובה.