בחוף הצפוני באילת אנחנו פוגשים סוף סוף בחברי השבט ומתאחדים לכמה שעות קסומות. מיכל ורועי מסיימים חודשיים באילת, ומשלבים עבודה עם חיי נדודים. הם אנשי קרקס וג’אגלינג והמשאית שלהם מצוירת ביד האמן של מיכל. זה מחזיר לי את החשק לצייר על המשאית שלי, אבל מה לצייר? אין לי רעיון, חוץ מהשם שלה – Rose – והשורות האחרונות של השיר הכי יפה בעולם. אולי זה מספיק.

אוקי ושלמה ושפרן הם מכרים ותיקים. שלמה בנה את המשאית שלנו, וגם שיפץ אותה כשרצינו שינוי בסלון. שניהם נוהגים לצאת הרבה לטיולים במשאית בית שלהם. לאחרונה יצאו לפנסיה, כמעט… והטיולים מתרחבים. אוקי כותבת ספרי ילדים שעושים טוב על הלב. משובחים מבחינת השפה והתוכן. אנחנו שותים עוד ועוד תה אצלם, שומעים סיפורים על החיים ואוכלים יחד ארוחת ערב של יום שישי. כשהם נוסעים ביום ראשון (מיכל ורועי עברו עוד קודם לכן לפינאלה של סדנאות קרקס בטיילת המלונות ומשם המשיכו צפונה) אני מרגישה משהו שאולי מרגישים המארחים שלנו בדרכים – אלה שנשארים בזמן שאנחנו מתקדמים הלאה. זו תחושה מוזרה שיש בה גם קצת הקלה אבל גם צער. לוקח יום או יומיים להסתגל למצב החדש. מי שממשיך, כנראה פחות מרגיש את זה .

החוף עצמו, עם ההרים שמסביב גורמים לי להרגיש נינוחה, כמעט בבית. תחושה לא צפויה בכלל. עד כה אילת – חוץ מאפיזודת ירח הדבש לפני 33 שנה – היתה העיר שבה עוברים לרגע בדרך לסיני. וגם זה קרה די מעט פעמים בחיים. עכשיו היא מרגישה נינוחה ומרגיעה. ומתחשק לנו להישאר. אפילו תסמונת היום השלישי עוברת בלי גירודים ברגליים. פשוט נעים, חמים, שקט ואפילו הטיילת – במיוחד באמצע השבוע – קסומה בריקנותה.

כשהשכנים עוזבים ואנחנו נשארים לבד על החוף, נוחתת עלי התחושה המשונה שאני לא מכירה אף אחד באילת. אני לגמרי זרה כאן וזה מרגיש נעים וגם משונה. כאילו יצאתי מהגריד של הרשת ועוד לא אותרתי. אני זוכרת שזה קרה לי בפעם הראשונה כשרק הגענו לירושלים, וזאת היתה חוויה נעימה מאד. של הקלה ושל זרות. לקח בערך שנה עד שהתברר שבקצה הרחוב גרה מכרה ותיקה מספר אחת ובקצה השני בן של לקוח (ערכתי ספר על סבא שלו, הוא התקשר ואמר שאביו נפטר והוא רוצה להוציא ספר עליו. דיברנו קצת ואז הסתבר שהאם גרה שלושה בתים ממני…), אני זוכרת את ההרגשה שליוותה אותי אחרי שלוש שנים, שאני כבר לא זרה. והנה – אילת מחזירה לי את התחושה הזו. אולי אלו חמישים השנים הראשונות של חיי, בהן גרתי במקומות שבהם הכרתי את כולם וההנאה הגדולה של לצאת מחוץ למוכר ולידוע.

אני מכירה מישהי אחת, בעצם. היא למדה שנה מתחתי בבית הספר לאמנויות המילה והיא צעירה ממני במיליון שנה. היא עושה שנת שירות בבית הספר שדה ואני מזמינה אותה לבוא לבקר. היא מגיעה ויש לנו שיחה ממש טובה על אילת ועל מה כדאי לראות ועל מה כדאי לכתוב. והיא נותנת לי רעיון. זה רעיון פשוט, הייתי יכולה לחשוב עליו בעצמי, אבל הכי כיף שהוא מגיע מבחוץ. היא מציעה לי לראיין אנשים על הדרך. וכבר שהיא מציעה אני מצטערת שאני לא מראיינת אותה. אבל הפגישה נגמרת ואולי ניפגש שוב ואולי לא. הרעיון מדליק אותי, ואני מצטערת על כל האנשים שכבר פגשתי ולא ראיינתי. זה אומר שנצטרך להיפגש שוב. וזה דווקא נחמד. יש לכם רעיון למישהו מעניין לראיין? רוצה להתראיין על החיים ועל מה שחשוב לך בהם? אשמח לפגוש אותך על הדרך.

זה קורה במקביל לטיפול שלי ברגל. אמרתי לעצמי שאם היא עוד תכאב אלך לעשות צילום ביוסטפל, ואז לא התחשק לי והכאב לא נורא, אבל הרגל נפוחה עדיין וקשה לי לדרוך. אני מתבאסת שאני לא יכולה ללכת הרבה ומחליטה לפנות שוב לרונן יחיאב, הקוסם האנרגטי שלי. תמיד רגע לפני שאני פונה אליו אני מרגישה לא בנוח, וזה עובר לי כשהוא נכנס לפעולה. הוא שולח את האנרגיות שלו ובבוקר אני מרגישה שהרגל פחות נפוחה (היא נכנסת לנעל…) אבל עדיין כואבת. אחרי עוד יום או יומיים של ניסיונות אנרגטיים רונן יורד יותר עמוק ואנחנו מדברים על למה נפלתי. לפעמים החיים הם מטפורה לעצמם. כל כך פשוט. דלת נפתחת מהר מדי, מעיפה אותי, כאילו יש לי לרגע כנפיים אבל אז שמה לי רגל וחובטת בי. אנחנו מחפשים זיכרון של הכשלה ראשונה ואני נזכרת בכיתה א’. לומדים לקרוא – המורה מציירת על הלוח נחל ושלושה סלעים – על הגדה מימין, על הגדה משמאל ובאמצע הנחל. בימני כתובה האות נ’, בשמאלי האות ל’ ועלי לנחש מהי האות האמצעית ולפתור את המילה. אני לא מצליחה. והיא מתפלאת מאד. אני תלמידה טובה, חכמה ולא מצליחה במשימה כל כך פשוטה. רונן אומר שבוודאי יש עוד חוויות כאלו עוד מקודם, והתחושה שנטבעה בי שאני נכשלת כי אני לא עונה לציפיות גבוהות. בינתיים אני כבר יכולה ללכת די הרבה, ובנעלי הספורט. ועוזר לי לחשוב על כל הדברים שאני כן מצליחה בהם ושיש מהם כל כך הרבה. ושמספיק לי לממש את מה שיש.

הזרת עוד כואבת מעט, ולרוץ זה עדיין לא על הפרק, אבל אני בהחלט יכולה ללכת, כמעט שעה.

ועד העובדים המשותף שלנו (של אדמה – בית הוצאה לאור לחוכמה שנית מתחדשת ושל מנטאט – שירותי מידענות) מחליט על יום ספא במלון דן הסמוך. הג’קוזי מבאס קצת, אבל החלוק רך, והמקלחת שאחרי היא עם כמה מים חמים שאני רוצה. אני חופפת פעמיים את הראש ושמה מרכך ונשארת הכי הרבה שאני יכולה. וזה עדיין די מהר. העיסוי (את מעדיפה עמוק או הוליסטי? שואלת סווטלנה) הוא אלוהי. אני לא מספרת לה על הכאב ברגל, אבל היא כמו מרגישה ועובדת הרבה על כף רגל ימין, מזיזה את השרירים והקשרים שבהם ואני יוצאת ממנה בחיוך על הפנים, מרחפת.

ביום חמישי אחה”צ אנחנו זזים לחוף הדרומי (אני נוהגת…. קצת, מתחממת לקראת כביש הערבה) ומתכננים את העלייה צפונה – דרך צופר וערד ועין גדי וירושלים. יש לנו עוד שלושה ימים, והחוף הדרומי מלא צוללים, שהם עם אחר.  בלילה יורד גשם רך, השמיים מעוננים ואילת מתמלאת בקסם.

אני שמה לב שכתבתי את כל הפוסט בלשון הווה, וזה נראה לי לגמרי אבל לגמרי השפעת המקום עלי…