ככה אני רוצה לנסוע. מקסימום חצי שעה ואז לעצור לשלושה ימים. ממענית לפרדחנה ומשם לחופהים בגבעת אולגה, מהלך של משהו כמו עד 30 קילומטר בשבוע. זה הקצב הנכון לי.  זה מסמל וגם ממחיש את הירידה מהכבישים המהירים של החיים, אלה שאמנם מקצרים את הדרך אבל מעלימים המון ממנה. כמה פעמים נהגתי במהירות בכביש החוף ואמרתי לעצמי שפעם אעצור לכמה שעות לראות את הים?… אבל תמיד משהו היה חשוב יותר לעשות או להגיע אליו.

בראשית השבוע יצאנו ממענית אל ה”עיר” פרדס חנה כרכור. כל השבוע ניסיתי למצוא שם אחד שיחבר את שלושת המלים הלא מתחברות האלו. ובסוף נסגרתי על פרדחנה. גם לזכרה של חנה הנערה המכבית. מה לא ידעתם שהיתה למכבים אחות? אז תדעו. סיגל רווה כותבת על כך וגם מקדמת מהלך לזכור ולהזכיר אותה.

חנינו ברחוב ששמו דרך למרחב, ליד הבית של המשורר ואיש הספרות והאינדיבוק רון דהן. וכמובן של טלי והילדים. הבית פתוח תמיד, אמרו שניהם. כאילו היה העולם קיבוץ גדול מאד.

בילינו עם רון וטלי (ועם תמר מור סלע שהצטרפה מגבעת עדה הסמוכה וגם קפצה לבקר במשאית), ערב בשיחות על ספרות בליווי ויסקי, כאילו היינו ישובים בפריז של ראשית המאה העשרים. חצי מהזמן לא הבנתי על מה אנחנו מדברות. אבל זה לא הפריע לי. להפך. יותר ויותר אני מחבבת את המצבים שבהם אני לא יודעת ולא מבינה. רק הצטערתי שלא לקחנו שוקולד פנדה לתת במתנה למשפחה הטבעונית הנדיבה.

דרך למרחב הוא רחוב רחב שמוליך ממרכז המושבה מערבה אל מסילת הרכבת ואל אזור התעשייה. עשר דקות הליכה ומרכז הישוב מבצבץ. תועפות מספרות וסלוני עיצוב שיער, שלוש חנויות תחביבים, לצד חנויות השמאטעס, והכל בסגנון המרופט שהולך ודועך מן העולם והוא חביב עלי יותר מקניונים, מרכזי קניות ורשתות. פלאפל גזוז האלוהי הפתיע בפיתות רכות וגזוז של פעם. ואחרי שלושה ימים מצאנו גם בית קפה שהיה לו קפה נטול טעים. מושלם.

במרכז המושבה עובר נחל (“הוואדי”, בפי המקומיים) שאורנים גבוהים מברישים את השמיים מעליו. ביום ששי הלכנו להיפרד אל השישוק – דוכני שמאטעס, אוכל ביתי הודי ובגדים משומשים, לצד אמנות ומלאכות יד, לא מסחרי, מקומי. היה צבעוני, מלא ילדים והוריהם. הרגשתי שלמרבית המזל או הצער, עברתי בהרבה את הגיל. והצטערתי שוב שלא לקחנו שוקולד פנדה. היינו יכולים להיות המסמר המתוק של היום.

קיפלנו את המשאית, עצרנו להגיד שבת שלום ותודה לבית הפתוח על הגבעה, מילאנו מים מברז הגינה, אספנו אשכוליות מהדשא ונסענו – רבע שעה – אל גבעת אולגה והים. בדיוק בזמן לכוס תה מול השקיעה.