אתמול בצהריים יצאנו לדרך, לעשות את החג בקיבוץ. המשאית נהוגה על ידי הדוד מן הקיבוץ, ואני ברכב שלו. 

הרעיון נולד משילוב של הרצון שלנו להיות בחג אצל ההורים, ומההצעה המפתיעה שניקח לנו נהג. החיים, כשמסכימים להודות במגבלות ולהתגמש – מפתיעים אותי שוב ושוב. בעצם קל לזוז, רק צריך לרצות והשאר לוגיסטיקה.

ההורים שלו פינו לנו שתי חניות במגרש החנייה הצמוד לביתם. מעבר לשיפוע הלא נחמד שהיה שם, הרגשנו בולטים מדי, בפנים של השכנות והשכנים. בכמה דקות שהתלבטנו במגרש החנייה, הגיעה קבוצת ילדי קיבוץ עם המדריכה הנמרצת. הם עשו סיבוב אחד ואז עוד אחד ומיד ביקשו לראות. עשינו להם סיבוב. ואחרי שהם הלכו, וכמעט בלי לדבר, לקחנו את המשאית לשדה צדדי והתמקמנו ליד עצי חרוב.

הסבים קמו ממנוחת הצהריים והצטערו מעט. כבר בבוקר שמעתי את שיחת רוכבי האופניים שתהו על הקראוון המשונה שצץ לו, ועוד רוכב הגיע מאוחר יותר לבדוק מי ומה קורה בשדה.

נעים לנו להסביר, ואפילו לעשות סיורים, ולענות על שאלות. בעיקר על הקלות שבינהן. (מאיפה החשמל? מאיפה המים?) ואנחנו פותחים את הדלת, גם למשבי הרוח וגם לעוברים ושבים. זה חלק מלחיות בחוץ. וכל חוץ יש לו חוקים ונהלים משלו. כאן בקיבוץ, החוץ הוא של כולם.

בבוקר התקדרו השמיים, זה התחיל בטפטוף עדין, ועד מהרה התחזק הגשם, אמנם עדין ואירופאי, אבל מספיק כדי לשגר את הריח הטרי של אדמה וצמחיה שקיבלו את מנת הטיפות שלהם.

יש לי אמונה שכבר חלקתי לא פעם, שהגשם הראשון תופס אותי במצב ובאווירה שבה תהיה השנה כולה.

לפני שנה זה היה בדרום, בדיוק בהחלטה לצאת למסע הזה. הבוקר, ערב ראש השנה, זה היה בשדה הפתוח, עם הדלת הפתוחה והלב הפתוח למה שנמצא בחוץ.

שנה טובה ומבורכת