בינתיים | נועה ברקת

איפה את גרה? מאיפה את בארץ? אתם עוד בירושלים? בהרדוף? מה? גרים במשאית? ממש בית במשאית? וואי זה החלום שלי כבר המון שנים, רגע, אז איפה אתם עכשיו? מה זאת אומרת שאין לכם רישיון? מה צריך רישיון ג’? אז שניכם לומדים נהיגה? גם את? בכמה טסטים כבר נכשלתם? באמת? אז מה תעשו?

אנשים מנסים לעכל את העובדה שאנחנו גרים במשאית ואז, בנוסף, לעכל את העובדה שאנחנו רק חונים ולא נוסעים. כאילו, מה הטעם לעבור למשאית-בית אם אי אפשר לצאת למסע? לפעמים הם מתוסכלים, ואני מוצאת את עצמי מנסה להסביר. משהו שבעצמי אני לא יודעת.

אחרי הכשלון האחרון בטסט, כל אחד מאיתנו הלך לפינה שלו. לקח לנו רגע לחזור זה לזו ולמצוא ולתת ניחומין. כל כך התאים לנו שכבר יהיה רישיון ונוכל לצאת לדרך. התעודדנו בכך שאת טסט החיים המשותפים עברנו בהצלחה. ובתנאים לא פשוטים. ושאנחנו יודעים להיות טובים אחד לשני גם כשרע, לרגע. ושזה הדבר עצמו – שבינתיים, המקום והזמן שבו אנחנו נמצאים – בינתיים אנחנו עוברים יום יום את הטסט החשוב של נחישות, אהבה וקבלה.

יש כמה דברים שעוזרים לי, ואולי יעזרו גם לך:

לזכור שעכשיו, בדיוק ברגע הזה, יש לי את כל מה שאני צריכה. במקרה שלי – הרי אני כבר גרה במשאית וכיף לי, וזו הרפתקה.
אם יש לי צורך או רצון מיידי שניתן להגדרה ולמילוי – אני דואגת לו. למשל, לצאת לאן שהוא, לטייל, לפגוש אנשים, להחליף אוויר.
לחשוב שיש סיבה שדברים קורים כפי שהם קורים. ושאני לא חייבת להבין אותה. רק ללכת את הדרך.
וש”בינתיים” – “אם אני לא יכולה להיות עם מי שאני אוהבת – אני יכולה אהוב את מי שאני איתו” – לפתוח את העיניים והלב – למה שיש. ולהיות. לנכוח.
לבדוק שוב – מה עוצר אותי? למשל, המחשבה המוזרה שיש לי – שהוא צריך לעבור טסט קודם. כי ממילא לא התכוונתי להיות הנהגת הראשית. כי גברים קודם, כי אני אחר כך, כי אני פחות טובה בזה. לחשוב שוב – זאת האמת? באמת? ואיך זה מרגיש לשנות את המחשבה?
לנשום. ועוד פעם. בטח את האוויר הטרי והרענן הזה. להיות כאן ועכשו. להרים את האנרגיה במחשבה שמחה אחת.
למשל, שמיץ החתולון שלנו אכל אוכל מוצק היום. ושזה אומר שעוד מעט הוא יוכל להמשיך לדרכו. ושהצלנו אותו. וזה משמח מאד.
ושמחה – כן הנושא של חג הסוכות ושל שמחת התורה שחותמת אותו. השמחה של לסיים משהו ולהתחיל משהו חדש. ושגם זה ישוב בשנה הבאה.
וזה הדבר עצמו (כדי להבין למה הכוונה – תקשיבו לי קוראת את השיר)

ביום ראשון ושני בילינו בדרכים. שרון נסע עם מיץ החתולון שלנו לירושלים, אני עברתי בדרך ביריחו, בנשים עושות שלום.

יש לי הרבה מה להגיד על שלום, אם רק הייתי יודעת מהו. למשל, הרגע הזה במיניבוס, כשחלק מהנשים כבר ישבו במזגן ורצו להגיע הכי מהר לירושלים כדי לעשות פיפי ולשתות קפה ולטייל קצת בעיר, בעוד חברותיהן מהמגזר השני – הניפו ידיים בהתלהבות ושרו עוד ועוד ולא ענו לניידים שלהן, כך שצד אחר היה צריך לחכות לצד השני… ואילו צעקות נשמעו, כמעט עד בכי. וחשבתי לעצמי שקל לדבר וקשה מאד לעשות. או להגיע אפילו להבנה מה כל אחת צריכה. ובכל זאת, אני שמחה שהייתי שם. כי גם קל להגיד שאין מה לעשות, או שחשוב לעשות – וקשה מאד להגיע, במו רגלייך ולצעוד למען מה שאת מאמינה בו. כוחות הרצון האלו והנחישות – לעשות את הדרך – יש להם כוח אדיר! אז תודה למי שארגנה והפיקה ועלתה על הבמה – בחיי שיש לי כמה הצעות ייעול, אבל אני יכולה בהחלט לחיות גם כשזה לא קורה לפי התוכנית שלי.

אחרי שעשיתי שלום, עליתי לירושלים להשתתף בפסטיבל “מטר על מטר” לשירה. שתיתי בירה וכוס יין, שטפתי פנים בשירותים והתאפרתי, חיבקתי בגעגועים את בני ובנות הכיתה שלי מ”מקום לשירה” ואת הצוות. הרגשתי בבית. אחר כך עליתי לקרוא את השירים שלי. היו לי שבע דקות וקראתי רק חמש וחצי. אבל נהניתי כמו הרבה דקות.

כל פעם כשאני עולה על במה, משהו מהשיעורים עם ויקטוריה חנה מתעורר בי ואני קוראת מכל הלב והקול. אחר כך ניגשו אלי כמה אנשים והחמיאו לי, וכאב לי כבר בצדדי הפה בגלל שחייכתי וחייכתי וחייכתי. ואמרתי לעצמי שיש רגעים של שלום. ובשבילם שווה לשלם בבינתיימים, באבק ובכל מה שעולה.

הרשמה לדיווחי תנועה

מי אני?

into the woods

שבוע הסלביות שלי

משוררת מתגלגלת

השארת תגובה