ביום ראשון הרמנו עוגן אחרי עשרה ימים במשמר העמק. זמן שיא. חלקו הגדול הוקדש להסתנכרנות מחדש עם עצמי ועם היקום. ואחר כך – להקשבה וסריקה אנרגטית להבנה מה הכיוון הבא. זה כמו מין ריסט כזה למערכת, שאחריו צריך להתחבר מחדש.  

אחד הדברים שאני נעזרת בהם בתכנון המסע הוא כשקורה שכמה דברים מתחברים וקוראים להגיע למקום מסוים. לפעמים לא כדאי לזוז עד שהיעד הבא מופיע ולפעמים כדאי לזוז, גם אם לא יודעים לאן, כי התזוזה כבר מניעה את הדרך. איך יודעת? לא יודעת. 

הגענו לעמק השלום כדי לפגוש את ליהי לובל עמיצור, שאת הספר שלה על לידות אני עורכת כבר שנתיים. היא היתה אמורה לפגוש שם יולדת, וזה היה מספיק קרוב ומספיק על הדרך כדי שנזוז לשם. עמק השלום היה זכור לי ככמוסה של חוץ לארץ מימי הנעורים שלי.  הרמן עם זקנו הלבן שהיה נראה לי כמו אליהו הנביא, ודיבורי הניו-אייג’ והמשיחיות שמילאו את האזור. המקום גם תמיד הזכיר לי את העמק של טורטור הענק למראית עין (ג’ים ונהג הקטר, תתביישו אם לא הכרתם), שדמותו ניחמה אותי תמיד.

רק כשהגענו למקום (בדרך הארוכה והיפיפייה של יער הזורע, יש דרך קצרה יותר דרך המושבה, אבל וויז לא המליצה), וראיתי את השלט “עמותת לטם“, הבנתי שבמקום עובדת חברה טובה אחרת שלי. היא עצמה היתה בצרפת, אבל מיד חיברה אותי למי שגרה במקום (אותה אחת שמצפה ללדת). כשהפגישה של ליהי עם היולדת לא יצאה לפועל (לידה אחרת, אלא מה) כבר היו חיבורים נוספים למקום שפעלו את פעולתם.

נשארנו עד יום חמישי. רצנו במעלה דרך האבנים הרומית הקשוחה באזור, שתינו תה עם שקד ואלון שמתגוררים בחווה מטעם עמותת לטם, ושמענו סיפורים מרתקים על המקום (אדר הטייס הנאצי שרכש את האדמות, החבר שהצטרף, הרמן חוקר התנ”ך שהגיע כדי להיות קרוב יותר להר מגידו כשסוף העולם יגיע, אלישע שהצטרף אליו וכל מה שאלה עברו בדרך, האבנים שסיקלו, התהפוכות, הסכסוכים והניסיון להשכין שלום). מישהו פעם יכתוב על זה ספר. 

התחושה במקום נשארה עדיין מיוחדת. תא השטח הזה, בועת הטבע שנמצאת ממש בקצה יקנעם המתרחבת, ובכל זאת מרגישה כמו אי-שם. תחושה של מקום שבו הזמן יכול ומצליח להתנהל בקצב אחר. קצב שיש בו הקשבה לטבע, לצמיחה, לשינויים עדינים, לרוח קלה שנושבת וכבר מביאה את הסתיו. ואת ראש השנה. יש בקצב הזה חסד. תחושה של חיבור שגורם לי שמחה גדולה. שאני נמצאת במקום הנכון ועושה את הדבר הנכון. לתוך בועה כזו של שלום – יכולים וגם נכנסים רגעים של כאב. געגוע.

געגוע כזה ליווה אותי יום וחצי בכיווצי לב כשנזכרתי בימים שהכל היה בהם הרבה יותר פשוט. שהייתי חסידה בלהקה, עפה ונישאת על כוח העילוי המשותף. שהיו חגים, אירועים משותפים, פעימה של חיים שאפשר לנוע על גביה. התמלאתי צער שאני עפה לבד. בכוח הכנפיים שלי בלבד. אחר כך בא שלום לעמק. שמחה על הבחירה להתגלגל כך. ועם השמחה הזו יצאנו ביום חמישי שוב לדרך, ליום שהוגדר בדיעבד כיום סידורים עם הבית מחוץ לבית.

תחנה ראשונה יקנעם, לאסוף בה את הנעליים לחתונה המתקרבת. תחנה שנייה גבעת חביבה. לפגישה על פסטיבל מתחת לפנס. כן, יהיה לנו פנס משלנו שם. המשאית שלנו תעמוד (100 מטר מהמדרגות שלידן התחלנו להיות זוג, בדיוק לפני 37 שנה) עם דלתה פתוחה ומזמינה. הרעיונות שופעים – סדנת שירה תוך כדי תנועה, הקראת שירה, דיבורים ושיחות על החיים בתנועה, תה וקפה, ואירוח של משוררים להקראת שירה.  אתם מוזמנים לבקר, לשתות איתנו תה או שחור או בירה, לשוחח, לכתוב שירה ולחלץ שירה. כשיצאנו משם לתחנות הבאות (להביא את הספר שובו של המלך לחבר, להשאיר שקית ספרים על דלתה של חברה אחרת, להחליף שמלה, לערוך קניות, לראות את הסרט המצוין האישה ולעלות לכרמל לתחנה אחרונה – מסכן מיץ, עבר עליו יום קשה), הרגשתי שחוטים עדינים מהעתיד, מהשנה השנייה של החיים בתנועה, נטווים ונשלחים אלינו. המפגש עם עתר ועטר שמארגנים את הפסטיבל – הרגיש כמו לשוב הביתה. לקהילה של אנשים חושבים, יוצרים, חולמים, מאמינים. להקה מסוג חדש.

שתהיה שבת שלום.