רגע לפני שאני מתניעה את המשאית ונפרדת ממדרשת בן גוריון בשדה בוקר, מיכל פלג מגיעה על אופניה, נכנסת והשיחה קולחת. מיכל היא אמנית, משוררת, פסלת ומלקטת. כבר כמה ימים שאני חגה סביב המבנה הזמני שהיא בונה לעצמה בחצר הבית שבו היא גרה בשש השנים האחרונות. בית שאותו היא מפנה בשבוע הבא. והנה הצלחנו להיפגש.

מיכל מספרת לי על נדודיה, מסעותיה בארץ, על האמנות שהיא עושה ממה שהיא מוצאת, על איכות האלתור שמתפתחת כשיוצאים לדרך. אני כבר מבינה יותר. “זה מגמיש את הנפש,” היא אומרת, ומוסיפה שהיא מקווה שגם בבית הקבע שהיא בונה כעת תישמר אותה איכות.

היא אמנית טוטאלית, “אני צריכה מעט מאד,” היא אומרת, כשאני חוקרת איך תחיה בבית הקטן שהיא בונה לעצמה – מיני בית שמורכב מדברים שנזרקו. הגג הוא אנטנת מכ”מ שבמרכזה חלון שהוא דלת של מכונת כביסה,  למשל. הבית מוקף גדר קלועה מעצים, ועין גדולה צופה ממנו – שקו האבנים של עזרא אוריון ממשיך אותה הלאה הלאה אל המדבר.

היא צריכה מעט מאד, אבל היא לא מתפשרת על האמנות שלה, “כל מה שחשוב, מה שהכי חשוב,” היא אומרת, “הוא הביטוי העצמי.” היא חולמת לשבת בבית שהיא בונה (ומקווה שבעלי הבית החדשים יסכימו לכך), לקרוא ולכתוב שירה. “כי הידיים,” היא נאנחת, “הידיים רוצות משהו עדין יותר.”