לחישות מדבריות

הגענו לבאר מילכה בשישי בצהריים. גבעה קטנה בתוך ים החול. אביטל פתחה לנו את השער ולקחה אותנו בדרך ה”ארוכה” לבוסתן. זה הזכיר לי את הבדיחה מתקופת טרום הטלפון הנייד, שאמרה שצריך לחכות כמה צלצולים עד שעונים לטלפון, כדי שיחשבו שיש לך בית גדול…

הבוסתן היה הפתעה. נוה מדבר בשקע תחום משלושת צדדיו בדיונות. עשרות עצי פרי, סוכת גפנים ושיחי תבלין ותה. אביטל הזהירה אותנו מהעכן שחי בחולות, מסרה שקית עם לחם כוסמין ביתי ועגבניות שרי מתוקות ואיחלה שבת שלום.

ערב השבת ירד עלינו במהירות והניס את הזבובים. השקט המדברי היה שונה בטעמו מהשקט הירושלמי ומזה השדה-בוקרי. זה היה שקט רווי, נטול חיבור לרשת. הכנו ארוחת שבת, ויחד עם כמה כוסיות יין נזכרנו בכל שירי השבת. הלכנו לישון בשמונה וחצי. ככה זה שהחושך יורד מוקדם.

במוצאי שבת התקיים ערב החלף השני. הגיעו 15 נשים, ודיברנו על ביוגרפיה וגילאי מפתח ובעיקר על שנות השלושים המאתגרות שרוב המשתתפות היו בעיצומן. 

עם סיום הערב – אחת אחת הן הגישו לי את החלף שלהן. שקית מלפוקדו – שהוא אבוקדו קטן בלי גרעין בצורת מלפפון, צרור חבג – נענעת סיני עשירה במנטול מחוות צמחי המרפא, לחם מאפה בית, גרנולה ביתית, סלסלה קלועה, פירות, משחת שפתיים ביתית, צנצנות זיתים ועוד ועוד.

זה היה מביך, זה היה נעים, זה היה מוזר. כסף היה גורם לכל זה להרגיש יותר מוכר ובטוח. אבל זה היה מרגש וכיף. מאד. הרבה יותר כיף מכסף. חזרתי עשירה ומאושרת למשאית שכבר חנתה ממש ליד. וחשבתי על המקום הקטן הזה, שמושך אליו צעירים ושאומרים שאין כמותו. הקשבתי לשקט ולמרחב ונרדמתי כמו תינוקת.