תל אביב עמדה להיות שבוע הפוגה בבפארק הירקון. ששה ימים עברו עלינו ואי אפשר לסכם אותם מרוב שהם היו אינטנסיביים, מצחיקים, מלאי מפגשים מתוכננים ומקריים, צרופי מקרים והוכחה ניצחת שהרשת עובדת.

בשבת בבוקר, אחרי ערב חלף מרומם רוח ברמת השרון,  החנייה בפארק הירקון היתה ריקה. חנינו והלכנו לרוץ.   בריצה גילינו חנייה פנימית, ליד עצי אקליפטוס ואני נהגתי אליה. בעודנו מתמקמים, מניחים את מוצרי ארוחת הבוקר על השולחן, הציצו מבעד לחלון בני זוג נרגשים. הסתבר שיש להם משאית, אמנם בחו”ל ולמסעות יותר מאתגרים, אבל הסבנו להם רגע של שמחה וגעגוע והם עצרו לדבר. החלפנו תמונות, חוויות ומידע ומסרנו ד”ש לאורית שאיתה טיילו במסע הראשון ושעוד רגע יוצאת לעוד מסע. כמו שסיימנו לשטוף כלים, עצר אבא ותינוקי בזרועותיו ושאל אם זה הבית שלנו. הזמנו אותו פנימה, ודיברנו. עד מהרה הסתבר שהוא מורה בזומר, בית הספר האנתרופוסופי הסמוך. החלפנו חוויות, וכשהוא אמר שאחת המורות בבית הספר בדיוק יוצאת למסע בחו”ל, מסרנו עוד ד”ש לאורית…

אחר כך השתרר שקט, לפחות בגזרה שלנו. בצהריים ראינו מה קרה בחנייה הרגילה ובמדשאה הסמוכה וברכנו על אלוהי המסעות שלקח אותנו הרחק מההמון המסתולל והממנגל. 

החיים בפינה זו של פארק הירקון שקטים ונינוחים. מדי פעם עוברת רכבת מעבר לסוללה. פעם בכמה ימים היא צופרת ובסביבות 11 מגיעה משאית או מחפרון לביצוע עבודה קטנה. 

רצנו ורצנו ולא הגענו לקצה קצהו של הפארק. זה תמיד מרגש אותי לחוות טבע בעיר. כל כך לא מובן מאליו. והירקון מלא החיים, והתנים בלילה, והכל שוקק. וגם הרצים – כמה מהם יש פה. בדרך כלל אני לא אוהבת לרוץ עם עוד הרבה אנשים, אבל כאן יש איזה נימוס והרגלים. השיא היה הבוקר כשקבוצת חיילים בבגדי אימון שחורים רצה מולי ובלי לדבר, ובלי לתכנן יותר מדי הם פינו לי מקום ורצתי אפופה בתוך ההמון.

ביום שלישי, לפנות ערב, אחרי שכבר תהיתי איך זה שפקחי הפארק לא באים לבדוק מה עושה משאית אדומה בשטח, ניגש אלינו הפקח. הוא אמר משהו על זה שאסור לישון בפארק. סיכמנו שנזוז בחמישי. ואכן, כך עשינו, כלומר, אני הלכתי לקנות נעליים, והמשאית יצאה למסע למילוי מים ומעבר לחנייה בשבע טחנות. תכל’ס לא פחות יפה כאן והייתי נשארת עוד שבוע בשקט.

אז מה עשינו בעיר? יותר נכון מה היא עשתה לנו, בהתחלה היה נראה לי שתל אביב טיפה עומדת עם הגב אלינו. לא הגיעה אף הזמנה לערב חלף, או מפגש עם אנשים… אמרתי לעצמי שזה זמן מצוין להרגע. בחיי שאין לי אפילו זמן לכתוב לכם בגלל כל מה שקרה: חברים קפצו לבקר, קפצנו לבקר חברים אחרים, ואת אלו שלא קפצו פגשתי במקרה, דתינו מלא בירה, הלכנו למופע של בן משפחה, במופע ארבע אימהות בקאמרי, אחרי יום מבאס מכל בחינה שהיא (המוכרת בחנות היתה חייבת להציע לי לרכוש מחטב שיאסוף את מותני כמו שצריך) בכיסא לידי התיישבה חברה שלא ראיתי שנים (הדי הרפז אהובתי, יש לך קרמה להגיע להרים את רוחי) ועוד הספקתי גם לערוך מאמר ביוגרפי על סטפן צוויג, להיפגש עם ציפי מונט על ספר מפגשיה עם מיילדות במקומות נידחים,  עם ליהי לובל על ספר צלומי לידות הבית שלה, עם נורית טל טנא על ספר סיפורי דיכאון אחרי לידה (ותודה על הצלומים, סוףסוף מישהי שהשכיבה, העמידה ולא התביישה לשלוף מצלמה לתעד את החיים במשאית) ועוד הספקתי לטקס הדלקת נרות וקבלת ספר הפלטינה של תמר מור סלע…  תל אביב היא המקום הכי אינטנסיבי עד כה. אני קצת שמחה שאנחנו מתניעים ונוסעים עוד מעט. שבת שלום וחג שמח