סעו בזהירות, שניכם, וטיול נעים, אמר הטסטר וירד מרוצה מהמשאית בסיומו של הטסט הזוגי שלנו. הסתכלנו זה בזו לא מאמינים. זהו? עברנו? שעה לאחר מכן כבר התקשר המורה עתניאל ואישר, כן עברתם. שניכם. 

התחלנו ללמוד נהיגה באפריל. חצי שנה זה לקח לנו, שלושה מורים, שני בתי ספר ושישה טסטים. כמה זה עלה אני לא סופרת. הרבה. אבל פחות מהמשאית…

כדי לעבור את הטסט ולזכות ברישיון המיוחל התעמתתי עם כמה וכמה אמונות ודעות על עצמי. הנה כמה דברים שחשבתי ושיניתי את דעתי:

• אין לי קואורדינציה – מאז שבגיל שש, בריקוד הקבוצתי בסוכות, גם התרוממה לי החצאית מול עיני כל הקיבוץ  וגם טעיתי בתנועות – חשבתי שאין לי את זה. חקרתי ומצאתי שהמסורבלות שלי,  קשורה להרגלי תנועה לא יעילים. מצאתי דרכים לתרגל ולשכלל את הקשר בין העין ליד, לרגל. וריפאתי דפוס ישן ומציק.

• אני לא מגיבה מספיק מהר במצבי עומס ולחץ – מי שמכירים אותי יודעים שאני מגיבה מדהים במצבי עומס ולחץ. גיליתי מה באמת “תוקע” ו”מקפיא” את המערכת שלי. חלק מזה היתה טראומה ישנה שקישרה נהיגה לתאונה ואסון, פתחתי אותה, שחררתי והתפניתי להבין את הכביש. כלומר את החיים.

• איך שולטים במשהו כל כך גדול? – המשאית גדולה, רחבה, כבדה. הבנתי מהר שזה דימוי לחיים. כמה גדולה אני מוכנה להיות? ראיתי שמעבר למישור הפיזי, שבו לצערי אני יותר גדולה ממה שאני רוצה להיות, יש לי צורך להיות גדולה. ואני מנסה להקטין את עצמי כדי להתאים לשורה. בכל זאת חינוך קיבוצי שהופנם היטב. שחררתי את עצמי מהצורך להיות שווה למישהו אחר. ממילא החיים שלי הלכו בכיוונים אחרים, לא שגרתיים. בכל פעם שעליתי על המשאית התאמנתי בלהיות נוכחת, במלוא הגודל שלי. וזה עזר לי ועוזר לי גם בקשר ההולך ונרקם עם ההוצאה לאור הגדולה. למדתי שהגדולים, כמו קטנים, מתקדמים  לפעמים בצעדים קטנים…

• אני? נהגת משאית? – שום דבר בדימוי העצמי שלי לא הכין אותי לתפקיד. אני עורכת, פילוסופית, משוררת, אשת רוח, יועצת. התפקיד החדש לא ישב על שום תשתית מוכנה. חיפשתי איך לחבר את היותי נהגת משאית עם משהו מהחלקים שאני מכירה. ואיך שהוא, עם הזמן, התרגלתי לרעיון.

• כיוונים – מאז שדהרתי לתוך הברוש על האופניים בגיל תשע, בגלל שלא ידעתי איפה זה שמאל ואיפה זה ימין, אני מפספסת את העניין של כיוונים. רק לא מזמן, למרות שווייז במפורש אמרה לי לפנות ימינה, פניתי שמאלה כדי לגלות שאוכל לבצע פניית פרסה רק אחרי חמישה קילומטרים. גם בטסט, פניתי פעמיים לכיוון האחר מזה שנאמר לי.  הטסטר העיר בצחוק שאולי הוא יסמן לי עם היד. ועניתי לא פחות בצחוק, שזה יהיה מצוין. הכיוון שאני באמת יודעת הוא פנימה. זה הכיוון שבו יש לי מאסטר. נהיגה על משאית באמת דורשת להבין במרחב שבחוץ. אני עובדת על זה. היי, יש עולם בחוץ. והוא מכל צדדי…

אני עדיין חושבת שעברתי טסט בגלל שאנחנו בני זוג והטסטר קלט שאני לא הולכת לפרוק משאיות או להוביל סחורה. הוא תיאר לעצמו שגם אם אני לא עושה רברס חלק, אז בן זוגי דווקא כן. אבל, למרות זאת, אני נוהגת טוב, אני נהנית מהגובה, מהגודל, מהכובד, מתחושת העוצמה. ואני מה זה בשלה לצאת לדרך!

מכאן והלאה הפוסטים שלי יהיו מה שהתכוונתי שיהיו – חוויות של מקום, מפגשים עם אנשים, המלצות על מקומות בדרך. בעיקר בשוליה. אתם מוזמנים להמליץ, להפנות את תשומת לבי ולהציע הצעות מעניינות. אני יוצאת להכיר את הרשת הקסומה שפרושה בארץ, ואני מתרגשת.