הגב נתפס לי. מצדו הימני. שנים עברו מאז סבלתי מהגב כל שני ושלישי. ואני יוצאת מעצמי כדי להשיג עזרהמכל הכיוונים: רונן יחיאב, ההילר שאין עליו, “בא לבקר” כמו שהוא קורא לזה; אחותי, שהיא מורה לפלנדקרייז, עושה לי טיפול אישי; בעלי מורח טראומיל על הגב וממלא בקבוק חם וגם עושה לי עיסוי נפלא; אני גם מיד מורידה עומס. עושה הכל לאט יותר.

כמובן שמתחילות חרטות: למה לא חיזקתי את שרירי הגב והבטן לפני שזה קרה? למה לקחתי על עצמי יותר מדי? ואז כעס: למה דווקא עכשיו, כשעוד כמה ימים יש לשנינו טסט? כשסוף סוף, אחרי חמישה חודשים של עבודה קשה – יש לנו הזדמנות להתחיל ממש לנסוע?

אולי אני מפחדת מזה? רונן אומר שנראה שיש לי קושי להתקדם.  צד ימין אחראי על ההתקדמות ועל העשייה בעולם. אם הוא כואב, סימן שאני פוחדת או אולי מענישה את עצמי על משהו. אנחנו מתחילים בניסיונות לשחרר את האשמה שלי. זה פותח לי את הלב. אני אחרי שבוע של אינטנסיביות רגשית, אחרי הנחיית סדנא שהיו לי חששות גדולים לגביה, וספקות. והיא אחרונה-אחרונה מסוגה. כך שבסיומה ידעתי שאני נפרדת מתקופה, מניסיון מיוחד לשלב בין העבודה הביוגרפית, הנרטיבית, לבין הביודנסה. תפס אותי עצב גדול שזה נגמר. והאמת? גם הקלה. אני יודעת שלא כל הפצעים רופאו. או אפילו נראו. וקיבלתי החלטה פנימית לעשות מה שאני יכולה כדי לתרום לריפוי ולא להעמיק את הפצע. לפעמים זה אומר לוותר,  לכופף את הראש, לספוג דברים לא הכי מדויקים ומתאימים. הכל בשביל רגע אחד של התבהרות, של תובנה, של חיבור.  האם הגב שלי מגיב לזה? לפרידה? לסיום? לעומס הגדול שלקחתי על עצמי? לכך שלא הצלחתי לפתור את כל הבעיות? 

ביום חמישי נפגשתי בפעם השנייה עם מנכ”ל הוצאת ספרים גדולה. אני כבר יכולה לספר שאנחנו עובדים על שיתוף פעולה בין בית ההוצאה שלי לבית ההוצאה שלו. יש המון רצון טוב מצד “האחות הגדולה” ואני בעננים. הפגישה היתה באווירה נפלאה. סכמנו עקרונית, פתרנו כמה בעיות. הרבה מעל הצפוי. אבל כשהתקשרתי ביום ראשון להזכיר על החוזה הסתבר שזה ייקח עוד כמה ימים. הכל טוב. רק לוקח זמן. 

אני יוצאת לריצת בוקר, למרות אזהרותיה של אחותי הגדולה, הביולוגית, שאומרת שריצה זה הכי גרוע לגב.  אני זוכרת שמה שהפסיק את כאבי הגב שלי בראש ובראשונה היתה הריצה. זה אולי מנוגד לגמרי להיגיון, אבל עובד אצלי. בריצה לא כואב לי. והחום הפנימי שנוצר סביב מפרקי הירך ממיס את הנוקשות. אולי גם האנדורפינים, שאין עליהם.

בריצה אני חושבת על זה שאני מתקדמת, ושבשני מישורים אני עומדת מול הדבר שאליו אני חותרת כבר זמן ארוך – רישיון לנוע, ושיתוף פעולה עם הוצאת הספרים. עשיתי דרך כל כך ארוכה, למדתי המון, התחזקתי ועכשיו – זה הזמן לקבל את הפרי. אפילו הפקאנים מבשילים סוף סוף על העץ ונושרים לאדמה.

האם הגב שלי נתפס כי אני פוחדת מזה שאני לא בשלה עדיין? כי זה יותר מדי? אני מפחדת. זה נכון. יש לי רשימת פחדים מכאן ועד אילת. ובחזרה. יש כל כך הרבה אתגרים בעולם הזה וכל כך הרבה הזדמנויות לטעות. וככל שגדלים הטעויות עלולות לגדול גם. האם אני מוכנה לטעות בגדול?

השאלה הזו מובילה אותי עמוק יותר. יש לי מחשבה לא הגיונית שאם נכשל שנינו בטסט הקרוב זה יהיה סימן מהרוח הגדולה שכל הרעיון היה טעות. טעות גדולה. יקרה. זה מצטרף לרשימת הטעויות הגדולות שאני אוספת במשך החיים. רשימה של פספוסים, של חוסר קריאת המציאות, של חוסר ניסיון. ומה אם אני טועה בגדול?

אולי הגב שלי, מערכת הגיבוי הפנימית שלי, נתפסת כדי להגן עלי מטעות נוספת? מעין שומר סף שאומר – היי, את לא מוכנה. את עוד לא שווה את זה.

אני תלמידה טובה, אני משיבה למערכת הגיבוי. לא צריך לשמור עלי כל כך חזק. בסוף אהיה מקצוענית – גם בהוצאת ספרים וגם בנהיגה. תרגיעי, אני אומרת למערכת הגיבוי. לא צריך ללחוץ כל כך חזק. אחר כך, כשאני עושה בשיעור הנהיגה עשר פעמים נסיעה לאחור ברברס ר’, עתניאל אומר לי אותו הדבר: לאט לאט, ותנועות קטנות, עדינות. כלומר, הוא מדייק לי את זה: סיבוב אחד גדול ואחר כך בעדינות את הליטושים. אני חוזרת על זה בתוכי: את התנועה הגדולה כבר עשיתי. היא כבר קרתה. השאר נעשה לאט לאט, שתהיה הזדמנות לתקן, ליישר הגה, לשים לב. להבין איך המערכת הגדולה עובדת ולהתיישר איתה.

אמן שאכתוב כאן בפעם הבאה שאני בדרכים. תחזיקו לי אצבעות.