הפוסט הזה תוכנן לתאר את שלושת הימים שלנו בגעש, ואיך זכינו לאירוח מלכותי, על ידי זוג אנשים שהכרתי דרך הפייס. היא פנתה אלי והתחילה לעקוב אחרי הבלוג שלי ואז הזמינה אותנו לחנות בגעש, מקום טוב באמצע, ואז קראה על ערבי החלף ונדלקה. הסתבר שהיא שותפה בקבוצת כתיבה וארגנה מפגש חלף משובח ופורה. ואיך הגבעות, השקיעות, המים החמים, הבגד ים הצבעוני. אוקי. הבנתם…

אבל לכבוד נר שמיני וכמעט היום הכי קצר בשנה, היקום ארגן תזכורת לכמה החיים שבריריים ולא מובנים מאליהם. מכיוון שלא מדובר בבעיות הפיזיות שלי, אלא של שותפי לחיים, אני מרגישה קצת לא נוח לפרט אותן בציבור הרחב. את פרטי הפרטים צריך בפרטי, אחת אחת. רק אומר שכבר עברו ארבע שנים מאז שפגשנו אותן לאחרונה.

ארבע שנים – אני בת 51, בביתי החדש והיפה. רהיטי החדשים, אלף חמש מאות ספרי בחדר העבודה ספון העץ, חוזרת לאותו הרגע שבו אני דוהרת למיון עם בן זוגי שמרגיש נורא, לשעות על שעות של חוסר ודאות. אני נזכרת בחברה הטובה שלי שהגיעה באישון לילה לחכות איתי עד שניתוח החירום יעבור. ואיך, ביחד עם המנתח בכינו מהקלה כשהסתבר שיהיה בסדר.   כמה שנים קודם לכן, עמדתי איתה באותו בית חולים כשהיא התבשרה שממש ממש לא יהיה בסדר. 

ואולי זה היה כבר אז סימן מקדים, מעין איתות פנימי של המוח הקדמוני שיודע שמשהו השתבש ושיהיה צריך לנקוט באמצעים דרסטיים כדי להתרפא. ואני זוכרת איך רצינו שנינו ורצו בשבילנו שתגיע כבר הבריאות, שהשגרה תחזור, שנחזור למסלול. ואיך לא עצרנו לשאול – מה לא בסדר? ולא התעקשנו להקשיב ולשמוע. וכמה זה נורמלי שרוצים לחזור לבריאות ולהחלים מהר. וכמה לא מובן מאליו לשאול – מה קורה? מה באמת באמת קורה?

אני עוצרת. רגע. רגע. החיים במשאית הבית, התנועה שאותה אנחנו חוגגים, המפגשים, האנשים, היצירתיות – מוגדרים אצלנו כשיקום, כתקופת התאוששות וריפוי. זמן לא פחות חשוב ומהותי מזמן ההתמודדות האקטיבי והאינטנסיבי,  דווקא כשהחיים חוזרים למסלולם – נפתח עוד משהו. 

ואני נזכרת בשנה הראשונה שלי בצבא. לפני שלושים וחמש שנה? משהו כזה. ובשירות  בלבנון, עם השכפץ והרובה והקסדה והיריות ובנין הממשל הקורס. ואיך כל החוויות האלו חזרו להציק לי רק אחרי השחרור. וגם הרבה הרבה אחרי.  אני אולי שכחתי. אבל הגוף לא שכח. ויש לו דרך להודיע.

יש משהו מרגיע מאד בבתי חולים עבורי. זה לא הטיפול האדיש משהו,  לא הצפיפות בחדרים או התרופות והרופאים העייפים. (זה רגע לבקש סליחה מהסטז’ר שבנוסף לשמו ההזוי, ניסה שלוש פעמים להסביר לי שהוא לא הקובע) – לא. זה הפסק זמן האולטימטיבי. העובדה שעכשו אי אפשר להתקדם. שצריך להרפות. שאני לא יכולה לעבוד כרגיל, לדלג בין חמשת הספרים שאני עורכת ולהיפגש עם אנשים. משהו מבקש שיקשיבו לו ואני מתכוונת להקשיב היטב. 

לקראת היום הכי קצר של השנה, אני מרפה את הכיווץ. מרפה את המתח. אז יכאב. אז יבוא העצב. שיבוא. אני סומכת על הגלים הגדולים של הזמן ושל הבריאה שישיבו בזמנם את הבריאות ויביאו מרפא.