אני לא יודעת. אני פשוט לא יודעת, אני אומרת למי ששואל אותי מה התוכניות שלי. אני חיה באי-ודאות. היום בצהריים למשל, מצפה לבן זוגי טסט שלישי. אני לא יודעת אם הוא יעבור. אני לא יודעת מה יקרה אם הוא לא יעבור. אני פשוט לא יודעת.

אני מגלה שהארץ של אי הודאות היא מקום שאני לא מרבה לכתוב עליו, ובוודאי שאני מנסה להמנע ממנו. כי אי וודאות מלחיצה. כי אי וודאות פותחת פתח רחב לאפשרויות שלא העליתי על דעתי. ומה שלא העליתי על הדעת מוציא אותי מהדעת.

ותכל’ס אני רוצה לכתוב רק על דברים כייפיים, מוצלחים, מעניינים ומרתקים שקורים לי. לא על זה שאני לא יודעת.  אבל אני מנסה, לדעת את חוסר הידיעה.

חוסר הוודאות גורר אחריו מצב של עירנות. לפעמים עד כדי נדודי שינה. המוח מנסה להגיע לוודאות  והוא עושה את זה בצורה די מגוחכת – הוא יוצר תסריטים. באחד מהם – בן זוגי עובר את הטסט ויש לנו רישיון, אנחנו שמחים ויוצאים לדרך – לאן? אני לא יודעת. אופס.

בשני הוא לא עובר. שוב. נכנסים לתקופת המתנה של חודשיים וחצי נוספים. כן, ברצינות. מה נעשה בזמן הזה? אני לא יודעת. אופס.

כך או כך או כך – אני צריכה לפגוש את זה שאני לא יודעת. והמוח שלי לא בנוי לזה. אולי אף מוח לא בנוי לזה.

הבוקר התעוררתי ורצתי ריצה בשדות הפתוחים של מרחביה. מסלול שאני כבר כן יודעת, קצת. רצתי לאט. כמו מתוך שינה. בנעים. חשבתי על זה שאני נמצאת במקום שאני רוצה, באמצע של קפיצת גדילה מרגשת, ושחוסר הודאות הביא אותי למקומות טובים. אז למה הלחץ? הסתכלתי על שמי הסתיו. ואיך הזריחה מתאחרת לה, וכבר אפשר לרוץ בלי להזיע כמעט. והרגשתי שהכל בסדר. שהכל ודאי. עכשו.

כן, אני רוצה בכל מאודי שיהיה רישיון. דווקא עכשו, בימים הנוראיים האלו, כאות של סליחה, של מחילה, של דף חדש. ודווקא עכשו כי אני בשלה לצאת למסע ולהגיע לכמה  מקומות שאני רוצה להיות בהם. וכי הוא באמת יודע לנהוג. 

אבל אני גם מבינה ומקבלת שחוסר הוודאות והיצירתיות שמזמנת לנו הדרך – הם המחיר והמתנה ביחד. אם הייתי רוצה בודאות הייתי נשארת בה. (למרות שאני יודעת – האמת היא שאין שום ודאות, זו רק המצאה של המוח שמנסה לאחוז במוכר. ובכל רגע הגלגל יכול להתהפך).

ושיהיה בהצלחה!