התעוררנו בחמש בבוקר, בגן הפעמון בירושלים, בלילה העשירי שלנו בירושלים, החנייה היתה ריקה, הדרך פתוחה. נכנסו ל”מצב ארגון” – לסגור חלונות, לסגור דלתות, להעלות על המיטה את כל המטלטלין (שולחן, כיסא, מחשבים), לשים את מיץ החתול הזמני בכלוב שלו על המיטה, ולצאת לדרך.
הימים שלנו בירושלים נעו בין חניון בית הכרם שריק לגמרי בשישי-שבת ומתמלא היטב בימות השבוע, לבין יומיים בחנייה ליד עמק המצלבה, שבאופן תמוה היתה מלאה מאד ולסיום – חניון גן הפעמון שנבחר כדי להיות קרובים לערב סיום הלמודים שלי שנערך אתמול.
באמצע הדרך מילאנו מים בתחנת דלק. היו לנו יחסים קודמים עם עובד התחנה, מהשנים שגרנו סמוך ומילאנו אצלנו דלק. הוא שאל למה לא רואים אותנו יותר, והתקשה להבין שהוא רואה את האוטו ואת הבית שלנו גם יחד. אבל היה חביב, מילאנו קצת דלק, מיכל מים ורכשנו שני בקבוקים של נוזל לשמשות.
אירחנו חברים (למשל, השכנה לשעבר ובתה עברו בדרך לבית הספר ונכנסו, ואחר כך באנו לתה של שש בערב אליהם), טיפלנו בענייני ילדים, סידורים של עיר גדולה, שתי ארוחות שישי עם כל הטף ואפילו עברנו סוג של פריצה בלילה הקודם.
הנזק לא היה גדול במיוחד – המתקן שמחזיק את הטלפון על הדשבורד, המטען משקע המצית והכבל. וגם שתי חבילות מסטיק מנטה משובחות. ותכל’ס היינו צריכים לסגור עד הסוף את החלון בקבינה, כי פרצה קוראת לגנב, אבל זה גרם לכך שהלילה התעוררתי מכל חריקת מכונית.
יצאנו לדרך ליער המלאכים, דרך כביש המנהרות שמעולם לא נסעתי בו, חולפים על פני מטע, עמק האלה, בואך יער המלאכים. אמצע הדרך לחוות נאות שבה נחנה הלילה.
בחוות נאות היינו לפני שנה בחופשה זוגית שחיכינו לה זמן רב. אמנם אלו היו רק שלושה לילות באמצע השבוע, אבל השקט של המדבר, הנסיעה המשותפת ואיזה חסד עליון – הולידו את הרעיון של בית על גלגלים שאנחנו מממשים עכשיו.
בכניסה ליער המלאכים התחלפנו ונהגתי את דרך הנוף. בינתיים טוב לי לנסוע בדיוק בכבישים כאלו – חד סטריים, במהירות 30 קמ”ש…
השקט של אמצע היער עושה ניקוי אוזניים עמוק אחרי שאון העיר. הייתי נשארת כאן שבוע… רושמת לי לעשות את זה בהמשך המסע. רושמת לי שמתאים לי ולמיץ החתול הזמני להתקדם לאט יותר. שנתקדם לאט יותר החל מעוד שבוע. נזחל את הארץ ונדבר אל הרוח.
ערב השקה צפוני
ביום שלישי הבא, 21.11, כבר נהיה שוב בצפון, בעיימק. ובערב, בספריה השווה בנהלל, יתקיים ערב השקה לספר שלי, שומרת לילה, שעוד מעט תמלא שנה ליציאתו לאור.
כל הפרטים באיבנט בפייס
ערב חלף ראשון במדרשת בן גוריון, שדה בוקר
שירה חיה
סדנת שירה חד-פעמית בספריית מדרשת בן גוריון עם נועה ברקת. יום ג’, 14 בנובמבר, 20:30.
המפגש יעסוק באפשרות ובהזדמנות לחלץ מתוך אירועי החיים את השירה, את היופי והפיוטיות. נדבר על החיים, על החיים שלנו ונצא מאירוע משמעותי לתוך כתיבת שירה.
ערב חלף שני בבאר מילכה – מוצ”ש, 18.11 במועדון הישוב:
גילאי מפתח בביוגרפיה
הידע הביוגרפי מעניק מצד אחד מפתחות והכרה למה שמשותף לכולנו במסע החיים, ומהצד השני – הכרה במה שייחודי לנו ומאפיין אותנו.
ככל שאנו צעירים יותר כך אבני הדרך דומות יותר. כל בני האדם נוצרים באותו האופן, שוהים ברחם תקופה דומה, נולדים ולומדים מיומנויות בסיסיות בקצב דומה. בגיל שישים, לעומת זאת נמצא הבדלים הרבה יותר משמעותיים בסיפור חיינו.
יחד עם זאת, כבר מהרגע הראשון יש לכל אחד מאיתנו סיפור-חיים משלו, כל התעברות יש לה סיפור משלה, כל הריון וכל לידה, וכמובן במרוצת החיים אנו עוברים אירועים שונים וייחודיים ומגיבים עליהם בדרכנו שלנו.
במפגש אציג את הגישה הביוגרפית המתייחסת לשביעונים, אדבר על כמה גילאי מפתח בחיינו, ואם נספיק – נדבר גם על “אמצע החיים” ואיך לעבוד עם ועל סיפור החיים שלנו.
אפשר בהחלט להזמין אותי למפגשים נוספים על פני הארץ כולה
ומה שלום מיץ?
בירושלים הצטיידנו גם במשחקים למיץ, החתול שלנו, בעיקר כדי להסב את יצר הצייד והשובבות שלו שבא לידי ביטוי בנשיכת איברי גוף חשופים – לעצמים אחרים. קנינו לו לוח גירוד להשחזת הציפורניים, מובייל מסעיר ועכברים קטנים מפלסטיק.
שמתי לב ביממה האחרונה שהוא נרגע יותר, אפילו נראה מעט מנומנם קמעה.
כשעצרנו ביער המלאכים והוא הגיח מהמשאית לסקור את הסביבה החדשה, ראיתי שהוא צולע מעט. עוד מבט גילה פצע באזור הבטן, לא מדמם אבל לא נחמד. תוצאה של מפגש קצר ותקיף עם חתול רחוב ירושלמי (“חתולה” עם דגש חזק בת’, בירושלמית). עכשיו התברר שפשוט כואב לו. ארון התרופות שלנו הציע כמה אפשרויות לחיטוי ומשחה לפצעים. הוא אוכל ושותה, וישן. נקווה שמיץ החתול הזמני יחלים, ובכל מקרה נחפש וטרינר על הדרך שיציץ לראות שהוא בסדר.
הרשמה לדיווחי תנועה
מי אני?
נועה ברקת, יועצת ביוגרפית, עורכת ספרים ומשוררת, נשואה ואמא לשלושה גדולים.
into the woods
בדיוק ב-12 בצהריים סיימנו לארגן את הביתה לתזוזה, עשינו סיבוב או שניים כדי לוודא שזכרנו לסגור ולהדק את הכול. הביתה
שבוע הסלביות שלי
השבוע נפתח בכתבה ההיא ב”ישראל היום”. כן, אני יודעת, לא העיתון הנפוץ ביותר בקרב קוראי, אבל היחצ”ן אמר שיש עוד
משוררת מתגלגלת
החדשות המסעירות בעולמנו הן שכתבו עלינו בעיתון. הכותרת היא – הזוג שעזב הכול. והפתיח גורס כי “כבר 3 שנים הם
ני נועה, אני נהנית לעקוב אחר חייכם באוטו-בית.
גם אנחנו נוהגים, מזה 14 שנה לטייל בקרוון שיש לנו, באירופה, במשך 3 חודשים, בכל קיץ. זה, כמובן, שונה מהסיפור שלכם, אבל חווית הבית הקטן, הנע בדרכים, משותפת. אנו גרים במרכז הארץ, במזרח פ”ת צמוד לכפר סירקין. נשמח מאד לפגוש אתכם ואם יתאים לכם, לארגן פגישה בביתנו עם עוד חברים.
אני מקווה שתגובתי זו תגיע אליך, כי כבר שלחתי אחת, שכנראה לא קבלת, כי לא היתה תשובה.
בברכה ריקי פלד.