הביתה

הספר מתאר תשע עונות של נדידה לאורכה ורוחבה של הארץ. מפגשים עם אנשים – פקחים, עוברי אורח ויושבי קבע – מפגשים עם מקומות שונים ועם הרוח השורה בהם, חיפוש אחר מים, מקום חנייה ושמש. בד בבד עם המסע הגאוגרפי, מתארים השירים את התפתחות הקשר הזוגי רב השנים, את היחסים עם הילדים והמשפחה, את הרצון בחופש והסתפקות במועט ואת החיבור לנופים ולטבע.

*

בשנתיים וחצי האחרונות אני גרה במשאית בית אדומה, נודדת ברחבי ארץ ישראל, ביחד עם האיש שלי, וכותבת.

הרעיון לצאת לדרך קפץ עלי יום אחד בלי הכנה מוקדמת ותבע התמסרות וציות. כמה חודשים עברו, עשינו רישיון ג', רכשנו משאית, מסרנו כמעט את כל החפצים ויצאנו לדרך. מאז היינו ביותר ממאה חמישים מקומות שונים, שוהים לילה עד שבוע בכל מקום.

זו היתה הפתעה לגלות כמה א-נשים חולמים על נדודים ועל חיים מחוץ לגריד. מרתק לגלות עד כמה הנדודים טבועים בדי.אנ.איי האנושי, כמו גם הקונפליקט העתיק בין יושבי הקבע לבין הנוודים. בין בית לדרך. בין פרטי לבין ציבורי.

גם השירים קפצו עלי ודרשו התמסרות. הם סירבו להיות קצוצי שורות ודומים לשירים אחרים שכתבתי. ולקח לי זמן להבין שהם מבקשים לצאת לאור העולם. ולקח לי זמן להסכים. אם יש מקום לנוודים, אולי יהיה גם מקום לשירים עליהם?

אני כותבת על מקומות, מפגשים עם א-נשים, חיפוש אחרי חנייה מתאימה, מים, שקט, נופים ויערות. אני כותבת על צפיפות, על זוגיות 24/7 ועל אהבה שמיטלטלת בדרכים ונשארת יציבה. אני כותבת על הסתפקות במועט, על לחיות עם ארבע שמלות, סיר ומחבת וחמישה ספרים. על הילדים, והגעגועים. על הבית. ועל חוסר הבית.

ועכשיו, כ-100 מהשירים האלה התכנסו לספר. זה ספר השירה השני שלי , אחרי "שומרת לילה" שראה אור בשנת 2017. בספר יש צילומים של הצלם המוכשר והאהוב עלי, אורי ברקת, שתפס בעינו הרגישה רגעים מהדרך.

זה ואמנות החיים בתנועה הוא לקסיקון מונחים, סיפורים, מידע וחוויות משנות הנדודים שלנו, בליווי צילומים.

ערכים כמו: איך ולמה יצאנו לדרך? אנרגיה סולארית, ביטחון, בישול, בריאות, גז, דואר, זוגיות, חורף וקיץ, חנייה, חפצים, חתול על גלגלים, כמה זה עולה, מים, עבודה, ביטוח, תכנון מסלול ועוד.

כתבו, חוו וחקרו נועה ושרון ברקת, אחרי שלוש שנים של חיים בדרכים במשאית בית.

פחות זה יותר

זה, כנראה, המשפט הבסיסי של החיים בדרכים ובבית קטן. התפיסה הזו שזורה לאורך הקובץ הזהואפשר לגלות אותה כמעט בכל סעיף. היא תנועת נגד פנימית – וגם מעשית, חיצונית – כנגד חברת השפע והקפיטליזם שפועלים כדי לשכנע אותנו שאנחנו לא מספיק. שאנחנו זקוקים לדברים, ליותר, שאנחנו צריכים להיות יותר ממה שאנחנו. כל זה, רק כדי שנצרוך וכדי שנמשיך את הגלגל האינסופי של כסף, שליטה, מחסור וחוסר נחת. בדיוק כפי שבודהה ניסח זאת לפני אלפי שנים – מעגל התשוקה והסבל האינסופי. כשמתחילים לראות שפחות זה יותר, נפקחות העיניים ואפשר להעמיק. לראות את מקור חוסר הסיפוק, שהוא פנימי ברובו, להתמודד עם תחושות ריקנות, חוסר משמעות, חוסר ערך עצמי ושריטות דומות – ולהסכים להיות איתן במקום לפנות החוצה – לצריכת חפצים, לימודים וריגושים. 

כשמסכימים לחיות בקטן, עם פחות, אפשר לבחור רק את מה שנחוץ באמת ושגורם לנו שמחה. אין צורך לגדוש את החלל בשביל להרגיש בבית. זה מתחיל ממגבות, אבל מתפשט לכל תחומי החיים – וברגע שהתחלת להפחית, נוחתת עליך תחושת שפע. דווקא המגירה הריקה, שמכילה רק את מה שהיא אמורה – משדרת אמון בקיים.