ויְהִי, בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – הלא הוא המלך, הראש, בעל הבית, ה”אני” שלנו שהיה פעם והווה עכשיו ויהיה תמיד.
כשהאני שלנו מתגשם, לאורך השנים ונולד בגיל 21, הפעולה הראשונה שלו היא הכרות עם הנפש שלו – שדמותה הסיבולית היא המלכה.
כל העולם פרוש לרגליו, עומד לרשותו ולמצוותו. זה שלי, אני רוצה את זה, תעשו ככה ולא אחרת, אני רוצה שוקולד ושאשתי המלכה ושתי תבוא כשאני קורא לה. כלומר – אני מצפה מהנפש שלי שתשרת אותי, שתעשה מה שנראה לי ולא מה שמתחשק לה.
סדק ראשון בדרמה מתגלה שהנפש מאכזבת או מורדת – ממאנת. המלך קוצף וחמתו בוערת. (כדאי לקרוא בהקשר זה את הרצאתו המאלפת של שטיינר “שליחות הכעס”) הוא לא יכול לסבול בכלל שישנם חלקים נפשיים או אחרים שאינם נמצאים בשליטתו המוחלטת. תגובתו התינוקית משהו היא פשוט להתקדם הלאה – ולתת את מַלְכוּתָהּ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה.
ושתי מייצגת את נפש התחושה – הלא היא אותה שכבת נפש ראשונית שבשנות העשרים של חיינו האני יוצר מעבודתו על גוף הנפש שקיבל בגיל ההתבגרות. האני לוקח בעלות על מה שקיבל עד כה מהעולם והסביבה, ומתחיל באותה עבודת בדיקה, מיון וארגון של חלקי הנפש השונים. אווירת המשתה על כל תיאורי החוּר, הכַּרְפַּס וּהתְכֵלֶת, – חושניים וצבעוניים, אָחוּזים בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן, עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף, וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ; מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף, עַל רִצְפַת בַּהַט-וָשֵׁשׁ – כל אלו מתארים את הנפש היוצאת אל העולם לפגוש ולחגוג את מה שיש בו, וגם אל תוך עצמה – אל מה שיש בתוכה, מתוך תחושה שאין כמעט כדוגמתה בחיים של עצמאות, אפשרויות פתוחות לעשות את מה שחי ברצון ובחשק – וכִּי-כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ, עַל כָּל-רַב בֵּיתוֹ–לַעֲשׂוֹת, כִּרְצוֹן אִישׁ-וָאִישׁ.
איזה מזל שהדרמה התורכית הנפשית שלנו לא מסתיימת בשנות העשרים, ולמרות שנפש התחושה שלנו אוהבת נשף, משתה ודרמות – בכל זאת ה”אני” שלנו יתקדם הלאה וימצא את אסתר.