ברוכה הבאה 

כאן תמצאי שירים שכתבתי, שירים שאני כותבת, מחשבות על שירה, על כתיבה ותחינות למוזות, במיוחד לאוטרפה  שעניינה שירה לירית וקאליופה שהשירה שלה אפית יותר.

שירה היא כישוף. היא חיבור לחשים, נבואות, תפילות, זימונים וקינות. שירה נוגעת בלב הדברים, לא רק כדי לתעד ולהביע, אלא גם כדי לשנות ולהשפיע.

שומרת לילה

הספר  יוצא מרגע של שבר. מעילה באמון. בגידה. קרקע נשמטת. אובדן. מול החשיכה הנפערת עולים וצפים זכרונות ילדות, זכרונות שואה, אובדן בית ומשפחה. עולים וצפים, כמו קו דק של אור  גם הכוחות המסייעים: אמונה, דמיון ויצירה. 

ציר הספר נע בין המסע לבית, להתגשמות, להפוך להיות בת בית. בגוף, בין קירות, בעולם. לבין הקשר הנשמר עם העולם שאינו בגוף, הקוסמוס שממשיך ללוות ולהיות נוכח.

ציר נוסף הוא ההליכה בהסכמה לתוך העוול, לתוך החושך, לתוך הגורל שמביא אל פתח הדלת את מה ששייך לנו ואיננו רוצים. היכולת המתפתחת לשאת בכאב, באחריות, בהכרה בחלקים הלא מפותחים שבפנים ובחוץ. אין קורבנות. יש בחירה.

הביתה

הרעיון לצאת לדרך קפץ עלי יום אחד בלי הכנה מוקדמת ותבע התמסרות וציות. כמה חודשים עברו, עשינו רישיון ג', רכשנו משאית, מסרנו כמעט את כל החפצים ויצאנו לדרך. מאז היינו ביותר ממאה חמישים מקומות שונים, שוהים לילה עד שבוע בכל מקום.

זו היתה הפתעה לגלות כמה א-נשים חולמים על נדודים ועל חיים מחוץ לגריד. מרתק לגלות עד כמה הנדודים טבועים בדי.אנ.איי האנושי, כמו גם הקונפליקט העתיק בין יושבי הקבע לבין הנוודים. בין בית לדרך. בין פרטי לבין ציבורי.

גם השירים קפצו עלי ודרשו התמסרות. הם סירבו להיות קצוצי שורות ודומים לשירים אחרים שכתבתי. ולקח לי זמן להבין שהם מבקשים לצאת לאור העולם. ולקח לי זמן להסכים. אם יש מקום לנוודים, אולי יהיה גם מקום לשירים עליהם?

אני כותבת על מקומות, מפגשים עם א-נשים, חיפוש אחרי חנייה מתאימה, מים, שקט, נופים ויערות. אני כותבת על צפיפות, על זוגיות 24/7 ועל אהבה שמיטלטלת בדרכים ונשארת יציבה. אני כותבת על הסתפקות במועט, על לחיות עם ארבע שמלות, סיר ומחבת וחמישה ספרים. על הילדים, והגעגועים. על הבית. ועל חוסר הבית.

 כ-100 מהשירים האלה התכנסו לספר.  בספר יש צילומים של הצלם המוכשר והאהוב עלי, אורי ברקת, שתפס בעינו הרגישה רגעים מהדרך

מה שאני כותבת עכשיו תורה