נראה כאילו עבר נצח מאז שכתבתי כאן על האלה סוכות ובנותיה. כוחות הרשע תזמנו היטב את התקפתם לשמחת תורה, החג שמנהגיו העתיקים מחוברים לתרבות האדמה , לתפילות המים, לתפילות הגנה על הזרעים שנזרעו ועל כל הרך והעדין. בשמחת תורה בה מאשרים את הקשר שלנו עם הכוח האלוהי, מאשרים את סיבת הגעתנו לחיים האלו, ולארץ הזו ומתחילים לקרוא מבראשית.
הרבה מאיתנו, והאני הפרטי שלי גם, תכננו להתחיל משהו. ללמוד, לעבוד, ללמד, לבנות, להקים, אולי אפילו העזנו לצעוד צעד קטן לעבר חלום גדול. אולי חלקכן העזתן להניח את החלום שלכן לרגעים בחוץ ולהשקות אותו במים זכים.
בחמת זעם וזוועה שלא חווינו בימי חיינו, אנחנו עומדות מקולפות. האדמה התהפכה. שוב תוהו ושוב בוהו. עכשיו זה לא הזמן. אולי אחר כך, תכף, עוד מעט, אולי בעצם לא. בשביל מה? בשביל מי? מה הטעם?
ושוב צריך לברוא את האור ולהתחיל משפטים ב”ויהי” ולברוא מתוכם עולם חדש. עולם שיש בו מקום לחפצי החיים שבו מותר לנגוס מפרי הדעת ומותר לנגוס מפרי החיים גם יחד.
החלום הקטנטן שלי, להאיר את התורה ולנפוח במפרשיה רוח נשית רק התחיל וכבר הוא נראה לי תפל וחסר טעם בשעה שהכוחות הזכריים נלחמים ויוצאים להגנה. החלום הקטנטן שלי להקים און ליין ובפועל את הספריה – ספרי חוכמה נשית, התחיל וכבר הונח בצד. יש חוכמות נשיות חשובות יותר כעת – לאפות עוגיות, לסרוג כובעים, להחזיק ולנחם נכדים, לטפח גינה, לעודד את החיים שימשיכו לחיות.
אולי, אולי אולי, בעזרת חווה, אצליח להעביר את מפגש הזום על חוה, האם הקדמונית הראשונה, תומכת החיים הראשונה. סבתא של סבתא של סבתא של סבתא של סבתא של כולנו. אולי אצליח רק לפתוח זום ומיקרופון ולומר כמה מחשבות ולהזמין אותך להיות לרגע מחוברת לרשת התמיכה של החיים שאיננה חדלה לרגע לארוג, וגם בשעה שחלקים ממנה ניתקים ופונים כנגדה, היא אינה חדלה, היא חווה והווה ומאירה את הדרך.