מולד הירח של חודש אב (שאני קוראת לו אם) יחול ב-19.7 ביום שלישי בערב. זמן מתאים לחשוב ולכתוב על אחווה. היום גם ה-14.7, 234 שנה מסיסמה שהלהיטה את המהפכה הצרפתית.
בחודש אב, שאני מציעה לשנות את שמו לחודש אם, התחוללו בו שני חורבני בית, ט”ו באב שהפך ליום האהבה, אבל התחיל בכלל באונס, הוא חודש של קציר ובציר, לידות וחתונות. חודש אב שמזלו סרטן, מסמל בנייה ובית וגם בדיוק את ההפך. ולא, אני לא מבינה במזלות מספיק כדי להעמיק כאן.

אבל אחווה אני מכירה. או לפחות אני לומדת להכיר. אין דבר פשוט מזה ואין דבר מסובך מזה. רוב האחוות שאנחנו שותפות לנו, נוצרות מעצמן, מעצם העובדה שנולדנו לאותה אם (אחים ואחיות), או שלמדנו יחד בכיתה, שירתנו יחד בצבא, אספנו ילדים מהגן וכו’ וכו’ -והן מעניקות לנו שייכות והקשר ובתמורה מבקשות ציות, יישור קו והתאמה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שממש הבנתי איך זה פועל עלי, נפש צייתנית שכמותי. לפני תשע שנים, בגיל 52, מצאתי את עצמי בעיר הגדולה ירושלים, בלי שהכרתי נפש חיה. עד אז חייתי ב”אחוות” – בקיבוץ, בישוב הקהילתי, בקהילה האנתרופוסופית בהרדוף. הכרתי והייתי מוכרת. זה היה טבעי לי כמו לנשום, או לפחות מה שחשבתי שזה לנשום.

לפתע בירושלים, בתוך תחושת אובדן הבית שחוויתי, נשמתי לרווחה ואף אחד לא ביקש שאנשום כך או אחרת. לא הייתי צריכה לסנכרן את הנשימות שלי, את הרצונות, המחשבות, הפעולות שלי עם אף אחד מה”אחווה” שלי. סוף סוף באיחור ניכר – נולד בי “אני” ולמד לנשום בכוחות עצמו.

ייתכן שזהו הפרס הגדול של חורבן בית – למצוא בית בתוך עצמך. להכיר את נפרדותך, להכיר את ייחודך. אינדיבדואציה. המחיר יקר, הכי יקר שיש: אובדן האחווה הפשוטה, המובנת מאליה. את זה אנחנו רואות וחוות מכל עבר – כי זה קורה באנושות מסביבנו. כל המבנים החברתיים הטבעיים קורסים, מתהפכים, נחרבים. גם ה”דמוקרטיה” היא מבנה כזה.
שטיינר, ההוא מהאנתרופוספיה שפך אור על שלושת סיסמאות המהפכה הצרפתית – חירות, שוויון ואחווה, שכל מי שניסה ליישם אותן כמו שהן על התרבות האנושית, גילה שזה הכי לא פשוט בעולם (איך מתיישבת חירות עם שוויון? איך מתיישבת אחווה עם חירות?)

כמו שעשה כמעט בכל תחום, שטיינר חילק זאת לגוף, נפש ורוח. חירות, כך גרס היא בספירה של הרוח, של כל אחד והייחודיות שלו, שוויון הוא לספירה של החברה, כולנו כבני אדם שווים בפני החוקים שקבענו לעצמנו, ואחווה היא לספירה הכלכלית. כן, כן! אחווה קשורה למישור הכלכלי, שבו עלינו ליצור כלכלה שמחברת, שמשתפת. גם במעוז האנתרופוסופי שבו אני גרה, מתחבטים איך אפשר ליישם את הרעיון העילאי הזה אל המציאות ולא ממש מצליחים. אחווה וכסף הם עדיין פרדוקס. עדיין אתגר.
אולי רק החיבור הנכון של שלושת הממדים הכל כך שונים אלו עם אלו: גוף, נפש ורוח, יכול להבטיח שנמצא דרך להיות מי שאנחנו בחופש ויחד עם זאת באחווה עם כל הברואים. עד שנלמד לעשות זאת עם שאר בני האדם, נצטרך לעשות זאת עם עצמנו.

ומה עם חודש אב וחודש אם?
חלק ממה שיש לי לומר על המעבר מחברה מטריאכלית מבוססת בתי-אם לחברה פטריאכלית מבוססת שבטים ובתי אב, אפשר למצוא במפגש על הגר. בזמנים כאלו, שצריך להעדיף את הגביע על הלהב, לעזור לעברית להיות פלואידג’נדרית או לפחות לא כל כך זכרית, המהפכה שלי מתחילה בלקרוא לחודש אב, חודש אם.

 המפגש השביעי על אימהות השבט יעסוק בהגר – ודרכה בפצעי האחווה הנשית ואיך שימור הפצע תורם לסיפורי הקנאה והגירוש וחיזוק הפטריארכיה. האם אפשר לספר את הסיפור אחרת?