מחווה ללילית

בואו נזכור את לילית האישה שנשכחה, (ושימו לב שכדי להיזכר, יש לעשות שימוש בז.כ.ר).

מיהי לילית? האם היתה קיימת? אם כך, מדוע נשכחה? מדוע נשארה בחשיכה?

במדרשים אזוטריים (כלומר פנימיים,) מופיעה לילית כאשתו הראשונה של אדם, לפני חוה. היא זו שנבראה כשהאל ברא את האדם בצלמו ובדמותו, זכר ונקבה. אומרים שאותו אדם קדמון היה גם זכרי וגם נקבי. לאחר מכן נוסר. אולי לילית היא החלק הנקבי של אדם קדמון?

בסיפור הבריאה השני, שמתאר את הנסירה, הניתוח הקוסמי שבו כשהיא נבראת מן הצלע  – היא נקראת אישה, כי מאיש לוקחה. שמה הוא הגדרת תפקידה כבת זוג ועזר כנגד האיש. כבר כאן מצומצמת מהותה ואולי כבר מושכחת ומושתקת הוויתה השלמה (כמו גם של הזכר).

אחרי שתאכל מפרי עץ הדעת והשניים יגורשו מגן העדן הם יזכו לשמות חדשים: אדם וחוה שמזוהים עם תפקידיהם. אדם כי הוא יעבוד את האדמה, חוה כי היא אם כל חי, כלומר אמא.

שלושה שלבים בפיצול הגדול:

זכר ונקבה

איש ואישה

אדם וחוה

רגע לפני שהכל התחיל להתפצל ולהיפרד היו החושך והאור, היום והלילה, חוה ולילית, הזכר והנקבה ישות אחת שלמה. ההפרדה שבה אנו חיים, שתכליתה לברוא וליצור, לחיות חיים ראויים על פני האדמה ולהבחין בין טוב לרע, משרתת תודעה מסוימת שבה חלקים שלמים מישותנו השלמה נגזרים ומורחקים . כמו שבטיפול אנו מרשים לחלקים אלו לצוץ, לתת מודע שלנו להעלות את כל החומרים המסוכנים, כדי לשוב ולהיות שלמים, כך עלינו גם להכיר את כוחות הלילית שבתוכנו. אלו הם הכוחות השלמותיים, היצריים, המעורבבים, שרוצים לעצמם דברים שלא מקובל לרצות, שמתאווים, שמלאים דחפי הרס ותוקפנות כמו גם כוחות בריאה והתחדשות ויצירה לא מרוסנים ולא מופרדים. כפי שבשנתנו אנו מחדשים את כוחינו כדי שנוכל לעשות את עבודת היום כהלכה, כך עלינו לצלול לתוך כוחות הלילית כדי לשרת את התפתחותנו. כל עוד לא נכיר בכוחות אלו ונאיר אותם, הם ימשיכו להתקיים כשדים רעים ומזיקים שיש להתגונן מפניהם או לחסלם.

אנו מוזמנות לצאת למסע בכיוון ההפוך לסיפורי הבריאה– מאימא, לאישה, לנקבה. מחוה, לאישה ללילית, כשבכל פעם אנו מוסיפות לעצמנו את מה שהורד ונלקח מאיתנו בדרך להגדרת הזהות העצמית המצומצמת שלנו.