הקדמה

כמבוגר תמיד היו לי פחדים מלהיות אבא, לא סתם לקח לי 42 שנה להגיע לרגע הזה. מצאתי שלל תירוצים ושכנועים עצמיים כדי לאשר את העובדה שלא מגיע לי להיות אבא ושאין לי כל צורך להיות כזה. אין לי יותר מדי זכרונות מילדותי, והרבה מהדברים  שאני כן זוכר הם טראומתיים.

הוגדרתי על-ידי המוסדות כילד בעייתי, טופלתי בריטלין ונשלחתי לפסיכולוגים. לתפיסתי, הייתי בסך הכל ילד, לוחם צדק שלא נותנים לו לבטא את עצמו ואת כל מה שגועש בו. מנגנוני ההגנה וכלי ההתמודדות שלי עם המצב היו הומור וצחוק, אך עבור אותם גורמים הם התפרשו כבעיה נוספת.

החוויות שלי כמבוגר עם סרטן (נדיר של ילדים!) בעל 5% אחוזי החלמה, לא אפשרו לי לעסוק ולהתמקד בהבאת ילד לעולם. הדובדבן שבקצפת היה פחד גדול, שלא לומר חרדה שבעבעה בי בעניין השאלה של האם בכלל כדאי להביא ילד לעולם שבו אנו חיים?

ראיתי בעיקר את הלא, והיום אני יודע שלא הבנתי מהו גודל הכן! האסימון נפל לי ב- 7.4.20, בשעה 4:39 לפנות בוקר כשהחזקתי בשתי ידיי את הגוזל הקטן שלי שנולד בלידה קיסרית. עד אז לא קלטתי כמה האור שלו עולה על כל חושך שחששתי ממנו, כמה התמימות שלו תצית את התמימות שבי, כיצד יצור כל כך קטן יכול להגדיל ולהרחיב כל כך את הלב ואיך הילד שלי יגרום לי להתעמת עם הפחדים שלי, להיזכר בילד שהייתי, לחבק אותו ולרפא את הפצעים שלו.

אני מרגיש בר מזל לכתוב את הספר הזה, שמורכב מטורים שפורסמו ב ynet, מכאלו שמעולם לא ראו אור, פוסטים מצחיקים, קריקטורות ועוד הגיגים שעלו בראשי בשנה הראשונה לחיי בני הבכור. אני חש אושר עילאי על כך שלא נכנעתי לפחדים ושאפשרתי לעצמי את החוויה המדהימה הזאת שנקראת ילד. זה מפצה על הילדות שפספסתי ומאפשר לי לחיות אותה מחדש. אני מרגיש ניצחון שאחרי כל מה שעברתי, אני אבא!

בספר שאתם אוחזים בידיכם אעביר את כל חוויותי – מירידת המים והריצה לבית החולים, הלידה, החלפת החיתולים, אובדן שעות השינה, איתגור הזוגיות, הניסיונות לעשות סקס כשיש ילד, תגובות הסביבה, ההרשמה לגן ועוד שלל סיטואציות מצחיקות ומרגשות.

אני מקווה שהספר ישפיע עליכם כמו שהילד שלי משפיע עליי, ילד שהייתי משוכנע שאלמד אותו על החיים והעולם וגיליתי שהוא זה שמלמד אותי לחיות כל יום מחדש.

קריאה מהנה!

.

השארת תגובה