מחשבה שעלתה בי:
שימו לב לפיתולי הזמן, נדמה שהלכי לך כאן הוא קריאה מהעתיד שהילדה קולטת לתוכה ומניעה אותה לחיפוש…

לכי לך…./דבורה פרלמן

בצעירותי בקיבוץ תמיד הייתי נשארת מאחור. דבוירה חוילם קראה לי המטפלת. אני עדיין בשיחה מרתקת עם הנמלים והם כבר חזרו לכיתה. אני שוכבת לי בדשא נהנית מקרני השמש שעושות לי קשתות בתוך הריסים והם כבר משחקים כדורגל. אני קוראת במיטתי, כולי בעולם המיסתורין של הקל ברי פין וכולם כבר הלכו להורים. פעם אחר פעם מצאתי את עצמי חוזרת לכאן ועכשיו כשכולם כבר לא כאן. תהיתי איך הם יודעים? איך זה שכולם חוץ ממני יודעים מה עושים עכשיו? בסוף פיתחתי תאוריה שכניראה חסר לי איבר שלכולם יש לכן הם יודעים ואני לא. לעומת זאת אני ידעתי מלא דברים שהם לא ידעו בכלל.

ידעתי שיופי הטבע יותר חשוב מסידור מיטה.

ידעתי שאני קיימת במלוא יכולותי בלילה בחלום לעומת החלקיות הגדולה של נוכחתי ביום.

ידעתי שהבעת הפנים ובעיקר העיניים דוברות אמת יותר ממה שמדברים ואומרים.

ובעיקר ידעתי שרק אני יודעת מה טוב ומתאים לי – לאכול, ללבוש, לקרוא, ואם אני מוותרת על זה, רק לי כואבת הבטן… לכן עדיף לא.

בגיל 14, אחרי ביקור ראשון בחו”ל אצל משפחתה של אימי, חזרתי לקיבוץ והבנתי לראשונה שאני אני ולא אנחנו. רווח לי ונגמר המירוץ אחרי אנחנו. התהפך הכיוון.

לכן היה ברור לי שעלי ללכת ממולדתי ובית אבי ולמצוא את מקומי, את אנשי, את סביבתי ואת תרבותי.

סיימתי צבא, נתתי חודשיים אחרונים תרומה לקיבוץ ולהורים ויצאתי לדרכי.

חברי המזכירות שאלו: לאן תלכי? מה תעשי? אלך לאן שליבי יובילני ואחייה את חיי בדרך שהוא יגלה לי.

הצטרפתי לקומונת חברים בחיפה ותוך כמה חודשים פגשתי את בן זוגי שהיה במהרה גם לאב ילדי. גרנו בבית שהוא בנה במו ידיו מתחת לדירת אימו בכרמל. לאחר נסיעה לסיני לשבועיים עם ביתי הקטנה ועוד חברים, הבנתי שגם במקום הקסום בכרמל אינני יכולה לחיות יותר. אני צריכה מקום פתוח וטבעי בו אני יכולה להיות חלק מהאדמה והטבע ולעצב את חיי בשיתוף פעולה עם הכל מסביבי.

חזרתי מסיני ואמרתי שיש לי משהו חשוב לספר לו. הוא הסתכל עלי ואמר לי שיש לו משהו חשוב לספר לי. לא זוכרת מי היה הראשון שדיבר אך הסתבר שבתואם מושלם, באותו זמן שאני הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות בבית בחיפה הוא קיבל צו הריסה מהעירייה לבית הלא חוקי שגרנו בו.

לכו לכם…

פרקנו את הבית ויצאנו לנדודים. עברנו חורף על חוף הים , ביקרנו מקורות מים באיזור ירושלים ובגליל והתיישבנו לכמה חודשים בנחל גוש חלב עם עוד  משפחות מראש פינה. בכל מקום טבעי ויפה לאחר כמה ימים היה מגיע פקח מרשות שמורות הטבע ומודיע לנו שאסור לנו להשאר שם לאורך זמן.

לבסוף החלטנו לחזור לחיפה, לעבוד ולעשות קצת כסף שיאפשר לנו ללכת ולחפש את מקומנו בעולם הרחב.

תוך כדי תקופת הנדודים, שהיתה נהדרת, מלאת חיבור ואהבה, הסתפקות במועט שהיה הרבה, זיהוי ההשגחה הפרטית שמלווה אותי ואותנו בכל רגע, קיבלתי כמה מסרים חשובים. המסר הראשון היה שאני צריכה למצוא מקום של קבע. קצת התפלאתי כי הרגשתי כל כך טוב לנוע ולנוד עם תנועת האדמה והעולם. לשאלתי קיבלתי תמונה של עץ. ראיתי איך קודם הוא מעמיק שורשים ואחר כך מגדל את גזעו וענפיו עד שהם חובקים את העולם כולו. שוכנעתי!  

שאלתי איך ואיפה? נאמר לי להתקדם צעד צעד ורגע רגע, להיות קשובה ומחוברת ללב ובעיקר לא להפריע לתכנית שמתפתחת עבורי ועבורינו.

וכך קרה שתוך כדי שנת המסעות והנדודים בארץ, פגשנו אנשים ומשפחות צעירות שהסתובבו גם הם וחיפשו היכן לחיות.

וכך קרה שכשכבר גרנו  שוב בחיפה לאחר שנת הנדודים הגיע טלפון שהזמין אותנו למפגש ראשון של אנשים שמעוניינים להקים כפר חדש בגליל.

וכך קרה שהגענו לאותו מפגש ראשון והסתבר שאת מרבית האנשים כבר פגשנו בדרכים.

וכך קרה שב15 למרץ 1979 הגענו לכליל להתיישב עם עוד 7 משפחות על אדמה בגליל.

כחודשיים לאחר מכן נולד בני. התינוק הראשון שנולד בכליל. גרנו באוהל תוך כדי בניית הבית.

הגיע הקיץ הראשון. התחילו להופיע חיות הקיץ- הזבובים, היתושים, הנמלים והעקרבים והצמחייה הירוקה התייבשה. יום אחד מצאתי את עצמי עומדת בתוך זהב השיבולת שועל בין עצי זית עתיקים מכסיפים ומעלי השמיים הכחולים והפתוחים. אני מסתכלת מסביבי ויודעת שאני מכירה את המקום הזה היטב. בדיוק ככה, בצבעים האלה במרחבים הללו. עוברת בי צמרמורת ואני נזכרת בתמונה של ראובן רובין שהייתה תלויה מעל מיטתי בילדותי בקיבוץ ואיך הייתי נכנסת אליה ומטיילת בתוכה במרחבי זהב השיבולים בין עצי הזית המכסיפים. .

וכך הושלם המעגל הראשון, פיתול בזמן שערך 20 שנה מהחלום להתגשמותו.

הגעתי הביתה.

מחשבה שעלתה בי:
בשיר של שרון מופיע האף כירושה גנטית שבתוכה טמונות הוראות הישרדות. הפרשנות של הביטוי השגור: על אף הכול מקבלת משמעות נוספת.

מחשבה שעלתה בי:
בשיר של אביגיל שחוזר לאביגיל המקראית, מואר התפקיד הנצחי של פולחני המוות שהכותבת מגלגלת אותו לאורך ההיסטוריה. השם הוא תפקיד.