כבר כמעט שבוע שאנחנו בנטור. כלומר בחוות נטורה, על גבעה קטנה, ששם בסבלנות ואהבה הופכים אוריה, אורלי, אור, גיתה והמתנדבים את אבני הבזלת לגן עדן של חקלאות וטבע. זוהי התחנה האחרונה שלנו ברמת הגולן, ביום ראשון נרד לחמת גדר, ליום כיף מטעם העבודה (הצלחנו לתאם עם שני הבוסים!) ואז – משמר העמק, זכרון יעקב, מענית, אזור המרכז, ירושלים – ודרומה, בעקבות השמש.

לפני נטור היינו כמה ימים באניעם. בית המשאית שלנו זכה להתקבל בברכה בחניית השכונה, והתברר עד מהרה שהמארחים שלנו, שירלי ורועי,  דוגלים גם הם בשירותי קומפוסט. כך שהרגשנו נורמליים לגמרי. האטרקציה המרכזית של אניעם היא כפר האמנים (ובתוכו היורטים המחוברים של רועי שהוא צייר ופסל ומאייר ומוזיקאי וסופר, ושל שירלי שמטפלת בגוף-נפש ומנחה מעגלי נשים). זה באמת מרשים לראות השקעה כזו בקצה העולם – רחוב הולנדי מטופח עם בתים שהם סטודיות לאמנות – קרמיקה, תכשיטים ומה לא. אבל העציב אותי לראות כמה הכל ריק, ואיך שיקולי הישרדות, שאני לגמרי מבינה, משפיעים על מה מוצג בחנויות. רוב האנשים רוצים לקנות משהו קטן, משהו זול, משהו שהם כבר ראו ומכירים. לכי תעשי אמנות מקורית, יצירתית… יצא לי לדבר הרבה עם האמנים המקומיים על יצירתיות, תהליכי יצירה ושחיקה.  ועל החופש לא למכור. זה מתקשר לי עם יום ששי השחור שמפמפם מכל עבר מבצעים והנחות, שלא כדאי להחמיץ. מוצרי כל העולם מתחננים שתרכשו אותם. ומתחשק לי להציע קונטרה – נניח: יום ששי הזהוב – שבו נשקיע בבני אדם, בתהליכי יצירה, במיזם כלשהו, בלי לדעת אם ייצא לנו משהו מזה. משהו משיחי כזה של אחרית הזמנים. תציצו מדי פעם בהדסטארט, בג'אמפסטארטר אולי אפילו ב-patreon ותמצאו לכם משהו לאהוב.

לנטור אנחנו מתכננים להגיע כבר מראשית מרץ. כשהיינו בערד אצל אחי המאומץ שמואל ואשתו, פגשנו את גיתה וימה בת השנה וחצי שגרות עם אור שלהן ביורט בחוה בנטור. מאז עברו חודשים רבים והנה – אנחנו כאן. ימים של ראשית החורף, מול נוף הכנרת שאכן, יש לה אלף פנים.  כאן – מול משחקי העננים, המרחבים, ההרים שמקיפים את הכנרת ושראשם עטוי לא פעם בערפילים – חולפת בי שוב ההבנה שאני בחוץ. נכון, יש קירות ויש גג ויש מרחב פרטי, אבל זה עור דק מאד והטבע הפראי ומשתנה נוגע וקרוב מאד.

בחווה גרים גם שלושה חמורים, חמוריקו האב, חמוריקה האם והבייבי שלהם. חמורים קפריסאים עדיני מראה שהנעירות שלהם והמבט המתחנן לאיזה פרי או חופן עשב כל פעם שעוברים לידם, צובטים את הלב. פעם היה כאן, כך מספרים, חמור גמדי בשם משיח, שלא הצליח לגדול כמו שהיה צפוי ובסופו של דבר לא שרד. אולי זה לא רעיון כל כך טוב לקרוא לחמור משיח.

בלילה האחרון ירד גשם חזק. הפינה הימנית  מעל המיטה מטפטפת מים. לא משנה כמה פעמים נמרח חומר איטום על הגג ועל החיבורים, המים מוצאים להם דרך לנזול ולטפטף. בדיוק מעל המקום שאני מניחה את משקפי ואת מה שאני קוראת עכשיו. אני זזה שמאלה, נצמדת לזה שלידי, וחושבת כמה זה מטפורי. מסוג הדברים שממשיכים לטפטף וברור שיש סדק היכן שהוא, נסתר מהעין, שמאפשר כל זאת, אבל עד שלא יתגלה לא יהיה אפשר לתקן.

שבת שלום וגשם בעתו.

3 תגובות
  1. זמי בן חורין הגב

    "There is a crack in evrey thing, that's how the light
    get's in"
    Leonard Choen
    ואולי גם מים.

  2. לילך הגב

    אכן, קסם. כמה שקט של חורף ורוך. אני אתכם… שבת שלום.

  3. הילה טוכמכר-משעלי הגב

    שבת טובה והמשך מסע מרתק ונפלא.

השארת תגובה