כבר ארבעה ימים יורד גשם רצוף. הוא מלווה אותנו מנמל יפו למענית ולמשמר העמק, אליה אנחנו נוסעים בקרוב. בלי הפוגות כמעט, בשינויי קצב ובהרבה בוץ.

הגשם מסבך הרבה פעולות, גם בבית רגיל וגם בבית המשאית. אי אפשר להשאיר דלת או חלונות פתוחים, כל יציאה וכניסה גוררת איתה נהרות בוץ, החתול עובר התקפי שיגעון במהלכם הוא רץ הלוך וחזור בחלל הקטן, קופץ מעץ המקרר לשיחי הספות בניסיון להוציא מרץ.

ויש גם נזילה. היא ממוקמת בדיוק מעל הצד שלי במיטה. כבר נעשו נסיונות אחדים לאטום את הגג, ויש שיפור, ועדיין מגבת סופגת את הטיפות הסוררות שמזדחלות במטרה לקפוץ על האף שלי. 

לפחות לא קר. לתנור הגז מספיקה להבה אחת לחמם את כל החלל. אבל אין מים חמים. יכול להיות שמקלחות יומיומיות מוערכות יותר מדי. ובכל זאת, אני רוצה כבר דרומה.

זהו, הסתיימו האילוצים המתוכננים מלפני המסע, רק עוד קפיצה לסוף שבוע בעמק יזרעאל – ואנחנו יורדים דרומה. מחוץ לאזור הרטיבות. אולי חניה בבאר שבע הקסומה, שמאז שנת הי”ג שלי כמעט לא שבתי לבקר בה, ואז חנייה חוזרת במדרשת בן גוריון החביבה, מצפה רמון האהובה, נאות סמדר המסתורית, בואך אילת שאין בה מע”מ.

זהו הנתיב דרומה שמתוכנן להמשך כל פברואר.  ואם את גרה על הדרך ויש לך רצון לערב חלף, או למפגש, או שיש איזה מקום שפשוט חבל לפספס – תכתבי לי. 

מהחיים בדרכים אני כבר יודעת שהזמנה אישית היא כרטיס הכניסה להרבה מאד מקומות. בקיבוצים, מושבים וישובים שמוקפים בגדרות ושערים – עדיף להכיר מישהו מבפנים. שהרב”ש יידע מהי המפלצת האדומה שחונה כמה ימים בקצה החורשה.

בתמונה: מיץ ברגע הרואי, רגע לפני הגשם (צילם: אורי ברקת)