21.3.2018

ביום הכי קצר של השנה, בחורף, חשבתי על   להיכנס. מאז עברו שלושה חודשים, נראה שהחורף חלף עבר לו וניצנים נראים בהחלט. המלה שמשקפת את העונה הזו עבורי היא לבלוב. 

אני אוהבת את המלה הזו, כי היא עשוי מפעמיים לב, כמו אם מכפילים את הלב בעצמו  משהו מתלבלב לו.  וזה גם מבלבל. פרח הוא  שלב קריטי במחזור הצמיחה - זמן רגיש וחשוף שבו עלי הכותרת בוקעים אל האור במלוא עדינותם. האם הפרח ישרוד? האם לא ייקטף בטרם נשא פרי? ויחד עם זאת, אם לא יפרח ולא ייבול - איך יישא פרי? והרי - הפירות מבשילים למי שמוכנה להוציא את פרחיה אל האור.

בעונה הזו  בחרתי לכתוב על מה שפורח בגינת העורכת שלי, במסעותיי במשאית וגם לשתף בלבלובים של נשים אחרות.  יותר ויותר נשים מעזות לחשוף את עלי הכותרת שלהן ולהגיד - זה הצבע שלי, זו אני. חלקן שותפות במשימה של הפיכת העולם לגן עדן לכל פרח. הלבלוב שלך הוא הלבלוב שלי, של כולנו.

החיים בבית המשאית - מהחורף לאביב

הרגע שבו עברנו מהתרגשויות הסתיו והיציאה לדרך אל החורף - התרחש בסוף ינואר, שהיה גשום מאד. השילוב של הסגירות בחלל קטן, עם הנזילה המציקה ועם הקור והחוסר במים החמים, ועם הצורך להישאר בצפון בגלל עניינים משפחתיים ובצירוף התשובה השלילית מהוצאת הספרים - הוציא לי את האוויר מהגלגלים. תודה לאל שרק מטפורית. נשמתי לרווחה כשסוף סוף ירדנו דרומה. אמנם נשברה לי הזרת, אבל מרחבי הדרום, התחושה שאני בארץ אחרת והחום - הטעינו אותי באנרגיה חורפית שלא הכרתי עדין.  שלב חדש מזמן שאלות חדשות. ערבי החלף שלי נמוגו בדרום, ומאחר ואני לא משווקת אותם אלא מחכה שיפנו אלי - ושום פניה לא הגיעה, אני מבינה שאולי משהו השתנה. גם הפניות שלי להקשיב לסיפורים של אחרים גדלה, והתחלתי לכתוב במדור שלי על אנשים ומקומות. וגם לחפש - האם המסע מעניין מספיק כדי להפוך אותו לספר? ואם כן - מה מעניין בו? במהלך המסע הרבה אנשים אומרים לנו שזה החלום שלהם, גם ג'ון סטיינבק בספרו הנפלא "מסעותיי עם צ'רלי" תיאר את התגובה הטיפוסית הזו. ואם כך הדבר - מה מעניין את יושבי הקבע לשמוע? אם יש לכם תובנה ספציפית אני יותר מאשמח לשמוע.  

בואו לכאן כדי להירשם  לבלוג נעה תנוע - מייל שבועי שמדווח על אירועי המסע.

שולחן העורכת (שהוא גם שולחן האוכל ומיטת האורחים) היה גדוש ועמוס החורף. השיתופעולה עם ההוצאה הגדולה התגלה כעשב שלא הצמיח פרחים. אולי זה לא הזמן המתאים, אולי ההשפעה המוקדמת אמזון שעומדת להיכנס לשוק הישראלי, או סתם רגליים קרות. מי יודע? אבל לא כל מאמצי הפריחה היו לשווא. שיתופעולה ראשון עם כנרת זמורה ביתן דביר יוצא לפועל, והספינקסית של הוצאת אדמה תתנוסס על ספרה של ציפי מונט: הלידה - ידע קדום בעולם עכשווי. הספר עוסק בחוויותיה של דולה ואנתרופולוגית ישראלית שהקדישה את העשור האחרון ללמידה ואיסוף של ידע ממיילדות מסורתיות בעולם.(הודו, אנטרקטיקה, מדגסקר, גמביה ועוד) ומשלבת אותו עם ניתוח אנתרופולוגי ועם הידע המודרני. 

למדתי המון מהשיחות עם ההוצאות הגדולות - ובעיקר על חשיבה מסחרית וכדאיות. ואני מקווה ללמוד עוד - בעיקר כדי שאוכל לאתר את אותם הספרים החשובים שמסתתרים בראשן של נשים שיש להן מה לתרום לריפוי העולם. 

יש כמה ספרים שמלאכת העריכה בהם הסתיימה כמעט והם מחכים לראות אור, בהוצאת אדמה או בהוצאה אחרת - כתבתי עליהם כאן.

הספר שלוקח אותי לתוך האביב הוא עיר ואם - של מירב שני ישראלי, העוסק בסיפורן של שתי נשים, בתקופות שונות, שסיפור חייהן קשור בקשר סמוי. האחת חיה בסופה של תקופה שבה דת האם מתקיימת, השנייה חיה כאן ועכשיו ומחפשת דרך להשיב את הידע הזה לעולם. אני מרגישה שזהו סיפורן של נשים רבות - שחוות ויודעות מבפנים את הידע הזה ופועלות לתת לו קול וביטוי. סקרנית לראות אילו ספרים אחרים יתעופפו לתוך ידי, אילו הזדמנויות ואילו משימות כתיבה ילוו אותי בין האביב לקיץ, שבו אני מתכננת חופשת כתיבה ארוכה וחמימה (לצד ליווי ילדים שמשתחררים מהצבא ומהלימודים).

לבלובים של נשים לבביות

הדס גלעד היא משוררת ומנחת סדנאות כתיבה ושירה, פרוייקט האביב שלה הוא איסוף שירים על אימהות לאנתולוגיה בנושא. אנתולוגיות זה דבר מגניב ומסובך. מצד אחד, הריכוז סביב נושא אחד הופך אותן ליותר סקסיות לקנייה (מתנה נפלאה לאמא), אפשר להיחשף למשוררות ומשוררים שלא הכרת, כך שעבור המשוררת יש כאן הזדמנות (כי מי באמת קונה ספרי שירה?). מסובך ומורכב כי צריך לשלם תמלוגים להמון אנשים, כי לכי תמצאי מספיק חומרים, כי את מסתבכת תמיד עם מי כן ומי לא. ניצן יפהפה ששווה לעקוב אחריו.

גלי עגנון, מכליל (הכרנו בירושלים... וכן, שם המשפחה הוא מה שחשבת) מקיימת אחת לשבועיים מפגש, בו נשים נפגשות לקלוע ולהתחבר למימד היצירה, הבריאה וההתמרה שקיים בנו ובמלאכת הקליעה. בסיום המפגש יוצאות עם סל ובוחרות מה הוא יכיל.

לימור לוי אוסמי מנשים מדברות אימהות (שווה להכיר את האתר) מזמינה אותך לחודש וחצי הקרוב של העלאת מודעות לאהבה לתינוק על גווניה ומזמינה לכתיבה בנושא. התכנים יועלו  לאתר וילוו בתצלומיה היפים של לימור.  

ענת שפירא,  בלוגרית וסופרת שמאחוריה כבר שלושה ספרים (אחד מהם זכיתי לערוך), עוסקת בשנים האחרונות בכתיבתה בחינוך, והבלוג שלה בדרכו להפוך לספר... בתקווה שילבלב באביב, יבשיל בקיץ וייקטף לקראת הסתיו עם פתיחת שנה"ל הבאה. כמה מוזר, מתברר שלמרות הרוב הנשי במערכת החינוך, רוב הספרים שעוסקים בנושא נכתבו על ידי גברים. ענת מגייסת מימון לספר בהדסטארט (שאם עוד לא הכרת, אני ממליצה להיכנס אחת לשבוע-שבועיים ולמצוא פרוייקט לתמוך בו. גם תמיכה ישירה באמנייות ויוצרות וגם כיף לקבל תשורה ולדעת שהכסף שלך עשה משהו טוב).

עידית אייזנר הגיעה לגיל 48 והחליטה שהיא רוצה להתחבר לעוד נשים אחרות, להבין מה עובר להן בראש, ובחיים. היא יצרה שאלון ובו 10 שאלות עליו תענה בכל יום אישה אחרת, 364 נשים שונות והיא. עידית אומרת: כל אחת מעניינת, בעיקר אלו שלא חושבות שהן מעניינות. ואני מצטרפת אליה למסע להכיר מה עובר על אחיותי.  

איזבל עדן פותחת - במרחב נשי "הפשטות שבנוכחות" שבפרדס חנה - 12 מעגלי מפגשי העצמה והשראה  לנשים החולקות ידע בתחומים שונים, המבקשות לתת ביטוי מחכמתן, ידיעותיהן ואושרן. לפרטים על המפגשים, כאן.

המלצה על ספר

רשימת האימהות / גלי מיר תיבון - לשמחתי קיבלתי המלצה חמה על הספר הזה, שאחרת סביר להניח שהיה נעלם מעיניי. קטן, עם עובד, בלי יחסי ציבור ועוד על השואה - כנראה שהייתי ממשיכה הלאה. איזה מזל שהתעכבתי. אני חובבת גדולה של ספרים שיש בהם ממד של תיעוד, ובמיוחד כשהם מלווים בתחקיר מעמיק. ספרים שמספרים סיפור, שמדווחים על מציאות, ושארוגים מהמון פרטים קטנים. כזה הוא "רשימת האימהות", שחלקו תיעוד חקירות (דרך מצוינת להעביר המון מידע - תכסיס כתיבה ששווה לזכור) שדרכו מתגלה סיפור של קהילה, סיפור של דרכי הישרדות שונות, חלקו מכתבים וחלקו דיווח אישי - בכל אחד מהם נשמע קולו של גיבור או גיבורה שמתארים מה קרה ואיך הגיבו על מה שקרה. הם מנסים ליפות, לטשטש - אבל גם להישיר מבט אל מה שקרה. 

לסיום, שיר של צילה זן בר, מתוך מחברות השדה - ספר בכתובים הבנוי מהתבוננות בנפש ואירועי החיים אל שפת הצמיחה והקמילה בשדות הבר. מחזוריות וארעיות ואינספור זרעי געגוע. הטבע כתחביר. 

(הציור: ג'ורג'יה אוקיף)

 מגדיר צמחים

בְּיָמִים שֶׁל קִרְבָה אֲנִי מוֹצִיאָה מֵהַיַּלְקוּט אֶת מַגְדִּיר הַצְּמָחִים וּמִדַּפְדֶּפֶת בִּתְקוּפַת הַיַּלְדוּת שֶׁלִּי. לֹא אֲשַׁקֵּר לְךָ שֶׁהָיִיתִי מַלְכַּת הַדְּבוֹרִים, הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻדַּה מִמְּקוֹרוֹת מַיִם. לֹא פֶּלֶא שֶׁכַּנְפֵי הַחֲרָקִים כִּנּוּ אוֹתִי בְּכִתָּה ד', 'מַסְרִיחָה'. הָאַבְקָנִים הַצְּהֻבִּים לִמְּדוּ אוֹתִי שִׁעוּרִים בְּאַהֲבָה. הֵם לֹא אָמְרוּ, 'אִמָּא, 'אַבָּא', הֵם אָמְרוּ 'רוּחַ'.
לָמַדְתִּי בְּעַל פֶּה, כַּרְכֹּם וְסִתְוָנִית, פִּשְׁתָּה שְׂעִירָה וְגַרְגִּיר הַנְּחָלִים. חַרְצִית זֶה הֲכִי קַל, זֶה דּוֹמֶה לַהֹוֶה הַמִּתְמַשֵּׁךְ שֶׁלִּי. אֲפִלּוּ קַל יוֹתֵר מֵחַמְצִיצִים צְהֻבִּים. לַצֶּמַח הַזֶּה קוֹרְאִים פֵּיגָם מָצוּי מִמַּחְלֶקֶת הַדּוּ-פּסְגִיים הוּא גָּדֵל אֶצְלִי בְּסֵפֶר וּמְגָרֵשׁ רוּחוֹת. רָאִיתִי פַּעַם עַל הַצֶּמַח מֶטָמוֹרְפוֹזָה שֶׁל זְנָב הַסְּנוּנִית. הֵם לֹא פַּרְפַּרִים מַמָּשׁ, הֵם חֲלוּפִיּוֹת הַזְּמַן שֶׁל יַלְדוּתִי. שְׁלוֹשָׁה יָמִים וְדַי. צַיֵּר לִי כָּאן בָּעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי עָתִיד עִם שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל זָעִים בָּרוּחַ הַקֵּיצִית, כָּךְ אוּכַל לִפְתֹּחַ אֶת הַסֵּפֶר בְּכָל עוֹנָה וְלִמְדֹּט. הִנֵּה רְאֵה בָּעַמּוּד הַבָּא יֵשׁ רִשּׁוּם שֶׁל פֶּרַח הַמַּרְאֶה אֵיךְ הָפַכְתִּי לִהְיוֹת מִיַּלְדָּה לְאִשָּׁה פְּשׂוּקַת אֵיבָרִים; גִבְעוֹן, שַׁחֲלָה, בֵּיצִיּוֹת, עַמּוּד עִלִי, זִיר, אַבְקָנִים, עָלֵי כּוֹתֶרֶת וַאֲפִלּוּ צַלֶּקֶת מֻרְחֶבֶת.
גַּם אִם תִּקְרָא בְּדִקְדּוּק פְּנִימִי אֶת מַגְדִּיר הַצְּמָחִים, לֹא תְּגַלֶּה מְעִידוֹת. לָמַדְתִּי לִקְמֹל בְּגוּף רִאשׁוֹן וּלְהֵרָאוֹת נֶבֶט.