ביום שני, אחרי שלראשונה בחיי מדדו לי כתר, עלינו על המשאית ויצאנו לדרכים חדשות. בחודשיים האחרונים נענו על ציר חיפה-משמר העמק-מענית, עם כל הבאמצע של המשולש. הגעגוע למקומות שעוד לא היינו בהם היה צריך להידחק לטובת החיים. בתווך מיץ הלך ולא שב. עוד אשוב לעסוק באובדן הזה. בחתול שליווה אותנו שנה שלמה. העובדה שאין לנו חתול להתחשב בו ודחף הנדודים שהתאפק ונדחס, גרם לכך שנסענו שעתיים עד המירון.
הגענו בשעות אחרי הצהריים. הערפל כבר הזדחל לאורך הוואדיות הירוקים. התמקמנו, ותוך רגע הגיעו שתי מטיילות-שביל שביקשו מים. התברר שהברזייה לא עובדת והן הגיעו אחרי כמה שעות טיול. לרגע התהפכו התפקידים ואנחנו היינו המקום הקבוע שמשקה אחרים. זה היה עד כדי כך היפוך שרגע אחרי זה, כשהגיעו עוד מטיילים, נלחצתי כמו בעלת בית שהם יגמרו לנו את כל המים. וכבר התכעסתי על רשות הטבע והגנים שלא דואגת למטיילים. וזה היה לפני שהאיר הבוקר וראיתי את אלפי ניירות הטישו והמגבונים הפזורים בדרך. האמיצים מרחיקים מעט, אבל רובם כורעים ברדיוס הקרוב ביותר. כשבלילה השני הגיעו חבורת נערים ונערות לישון לילה בשטח, מצווחים ומקשקשים כמו שילדים בגילם אמורים לעשות, וחבורת חזירי בר ליוותה את מעשיהם בסקרנות רבה, בעיקר את שקיות האשפה שהכילו כל טוב – אמרתי: עד כאן.
למחרת עלינו למעלה. מעל חניון היום של שביל הפסגה יש מנחת חייזרים נטוש. קריפי משהו אבל מיושר. מלבד צרעות אחדות שמתעניינות במעשינו ועדר העזים שהגיע הבוקר – לא נצפתה נפש חיה. הימים כאן נחלקים לריצת בוקר, ארוחות ועבודה. הערב שיורד מוקדם גורם לי להניח את עבודת המסכים לטובת קריאה (במסך, ותודה לאייפד) וצפייה בסדרה. שגרה של שקט. יש ייסורי גמילה מדי פעם. גלי געגוע למיץ שמגיעים בבוקר עם פתיחת דלת המשאית. התרגלתי לזה שהוא מזנק פנימה אחרי לילה בחוץ, לדרוך בתוך קערית האוכל והמים שלו ולהתפנק בשמיכת הצמר. יש ייסורי גמילה מלשמוע אנשים שואלים: בניתם לבד? אתם ממש גרים בזה? כמה זמן? ויש לכם בית? וכל השאלות שעולות לבני האדם כשהם פוגשים במשאית. או גל געגועים לילדים. במיוחד אחרי השבוע שבילינו ביוון יחד. על ראש ההר הכל מרגיש מרוחק וגם קרוב. ולפעמים אני מרגישה שקשר אמיתי יכול להתקיים – ואולי קודם כל מתקיים – במישור של הלב.
הנה משהו מסוג הדברים שקורים לי, למשל. דיברתי עם שכנה רחוקה על נושאים קרובים ללב. היא שאלה על משהו, הפנתה את תשומת לבי לאחוות היחד שאני נמצאת בה. 24/7 עם אדם אחד. ואכן, זה משהו שקשה להבין. האם אנחנו אותו האדם? או שלא? שאלה מעניינת. נראה לי שאני נפרדת. אבל אני לא בטוחה. שלחתי לה שיר שכתבתי על זה, בשם “אדמקדמון”. כבר שיתפתי אתכם בו , אבל שמה אותו שוב בסוף, למי שרוצה הצצה. בערב התקשרה אלי חברה מרוגשת לספר שהשיר הגיע אליה דרך האפליקציה “שיר ביום”. מעניין לא? השיר גרר אחריו תגובות רבות. אפילו הזמינו אותי לשלוח שירים לעיתון נחשב. כן, משירי הדרך שאני עוד לא לגמרי בטוחה בהם. אהבו אותם שם במערכת. ומתברר שמה שנכתב באופן פרטי לחלוטין, מתוך חוויה אישית לגמרי – מוצא דרכים ללב של עוד אנשים. פלא כזה. כמה ימים מאוחר יותר דיברתי עם שתיים מהשכנות לשעבר שלי. עם אחת מהן לא דיברתי מעל לארבע שנים. גם קודם לכן לא הרבינו לדבר. ובכל זאת היא עלתה בראשי והימרתי. מקסימום יתברר שטעיתי. יותר ויותר אני מוכנה לסמוך על תחושות הלב שאין להן הסבר. אחרי שדיברתי עם שתיהן חזרתי למשאית ומצאתי ממש ליד הגלגלים את המפתחות האלה. זה היה נראה לי מסר מהיקום. שני מפתחות על צרור אחד. עכשיו רק לכי תמצאי את המנעול הנכון.
הָיִינוּ צְרִיכִים לְהִפָּרֵד כְּשֶׁעוֹד הָיָה אֶפְשָׁר. כְּשֶׁכֻּלָּם. לְהַפְרִיד חֻלְיָה מֵחֻלְיָה, לְנַתֵּק אֶת הַחִבּוּר בַּכְּתֵפַיִם. לְנַסֵּר אֶת הַתַּחַת הַמְּשֻׁתָּף. הָיִינוּ אֲמוּרִים לַעֲמֹד לְבַד, כָּל אֶחָד עַל הָרַגְלַיִם שֶׁלּוֹ, כְּמוֹ כֻּלָּם. הִתְנַגַּדְנוּ. לֹא הָלַכְנוּ עַל זֶה. הִתְחַבַּרְנוּ. נִדְבַּקְנוּ חָזָק, גַּב אֶל גַּב. עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ מִפְלֶצֶת דּוּ רָאשִׁית. יֵשׁ לָנוּ אַרְבַּע רַגְלַיִם, שְׁנֵי פִּיּוֹת, שְׁנֵי פִּי טַבַּעַת, יֵשׁ לָנוּ שָׁדַיִם וּפִין. אֲשָׁכִים וְרֶחֶם. שַׁלְפּוּחִיּוֹת הַשֶּׁתֶן שֶׁלָּנוּ לוֹחֲצוֹת בְּאוֹתָהּ הַשְּׁנִיָּה, הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלָּנוּ מַשִּׁיקוֹת, מִתְנַגְּשׁוֹת, מַשְׁלִימוֹת מִשְׁפָּטִים. אֲנַחְנוּ פַאקִינְג אָדָם קַדְמוֹן מְחֻבָּר. מִפְלֶצֶת דּוּ רָאשִׁית תְּקוּעָה בֶּעָבר. אֲנַחְנוּ רוֹצִים לוֹמַר אֲנִי, וְזֶה יוֹצֵא לָנוּ בְּיַחַד. הָיִינוּ צְרִיכִים לְהִפָּרֵד כְּשֶׁעוֹד הָיָה אֶפְשָׁר.
אכן, האישי , הוא שנוגע.
מרתק כמו תמיד לקרוא אותך, אני מתגעגעת כל יום כמעט לחתול שהשארנו במשפחת אומנה, כשעזבנו את הקיבוץ כי זה היה אכזרי מדי לקחת חתול חצר לבניין בגבעתיים. אולי יבוא מיץ אחר…
נועה תודה על המקצב האיטי שבו את מהלכת כמו הטבע בנופים האלה ומתארת אותם ואותך בם.
כמו פעמון את נשמעת לי.
את שרה?
נהדרת את. תודה!
הבלוג, השיר, התצלומים… נפלא.