ביום חמישי בבוקר, התניעה המשאית-בית וירדה לניצנה. בלעדי. אני נסעתי למפגש השלישי של היומן הויזואלי בבנימינה, ציירתי את בועת היצירה שלי ומשם המשכתי ברכבת לתל אביב. אני אוהבת שאין לי מושג למה אני מדביקה ומציירת דימויים מסויימים. חשבתי על כמה דברים שאני צריכה בתוך הבועה שלי – ואחרי זה פשוט חלמתי. 
היו לי שלוש או ארבע שעות להעביר בעיר הגדולה, יחד עם תיק כבד והחלטתי לפתוח במוזיאון תל אביב. כבר מזמן גיליתי שמוזיאונים צריך לפקוד אחת לזמן מה ולא להרבה זמן. יצירות משפיעות עלי לעומק ואני יכולה לשהות במחיצתן זמן רב. הקדשתי כשעה לתערוכה המעניינת והחידתית של עידן חדש: על הרוחני באמנות. הילמה אף קלינט ואמה קונץ הרשימו אותי מאד בנסיונות לבטא סדר קוסמי באמנות. תהיתי על כך, התרשמתי מהניסיונות לעשות אמנות שהיא בעלת השפעה רוחנית.
באולם ליד היתה תערוכה מעניינת – סולאר גרילה – בעקבות משבר האקלים. ביליתי שם עוד שעה. התערוכה עסקה בבעיות האקלים ובפתרון יצירתי של בעיות כמו כבישים שטוענים את המכוניות, יערות אנכיים וערי ספוג. אין גבול ליצירתיות האנושית.
משם המשכתי ברגל עד ארלוזורוב פינת דיזינגוף ושם שתיתי תה עד שהאירוע המשפחתי התחיל. התיק היה כבד מדי וכשקמתי והתחלתי שוב ללכת הרגשתי את הגב שלי חורק. הבשורות המשמחות היו שאורית התקשרה אלי ואמרה שהשירים בספר מסודרים בסדר הנכון.
זה היה מבצע שלא ייאמן. 100 השירים שנכנסו לספר מסודרים על פי הכותרות שלהם שהם המקומות שבהם היינו. כך שהיה צריך לסדר את הרצף, הן על פי סדר הגיוני של נסיעה והן על פי שיקולים של מה קודם ומה אחר כך מבחינת שלבי המסע. זה היה מאתגר. שמות של מקומות שונו, הומצאו ודוייקו. ופתאום זה עמד היטב. כמעט. יש עוד קוראת אחת שביקשתי ממנה לבדוק אם הספר עובד – וכבר יש הערות (למשל לא לכתוב הגלבוע, אלא גלבוע) מעניינות. וכנראה עוד יזוזו כמה הרים עד שיהיה שקט.
אחרי תל אביב הגעתי לירושלים והייתי אמא וחברה. היה כיף לפגוש את הילדים, לקחת אותם למסעדה ולסדר לאחת מהן את הבית. כן, אני קצת מקנאה באימהות שיש להן בית שהילדים באים אליו מדי פעם. אני יודעת שלפעמים זה יכול להוציא מהדעת, אבל זה חסר לי – לפנק אותם, לארח, לשוחח בסלון בנינוחות. לסיום הסופ"ש הירושלמי לקחתי, בדיוק כמו לפני שנה את קו 845 לאגם ירוחם. ירד גשם חזק כל הדרך עד לאגם, שמעתי חדשות על הצפות ועל אסונות והסבתי את פני מאיש מבוגר שהשתעל ללא הפסקה. עברו לי מחשבות על חיסונים ושפעות ועל הצורך לחלוק מרחב עם עוד א-נשים.
נזכרתי בנסיעה ההיא לפני שנה. בפעם הראשונה ששרון חזר משיווה ומה שזה הביא לחיינו. ברכות על ברכות. גברים זקוקים ללמוד מגברים. להיות בחברת גברים. זה בסיסי. נזכרתי בשנה שהיתה לנו מאז שכולה נסים ונפלאות והתאמות מדוייקות ופשוטות ואיחלתי לעצמי שכך יהיה גם בעניין הבית בהרדוף ובכלל.
בבוקר התעוררתי לנוף האגם. וליום חופש נינוח. הספקתי לצייר, לכתוב, לתקו עוד כמה תיקונים בשירים ובעיקר להוריד נקודות מיותרות. לשכונה הגיעו שכנים חביבים ומשמחי לב, השמש זורחת ומחממת את הקולטים ואת המים ואני שמחה לשוב ולהיות בדרכים.
