את רוב השבוע, עד אתמול בילינו בחניון יעקב הררי שליד נחל הבשור. לאורך כל השבוע ראינו רק שלושה אנשים, שניים מהחלון ואחד שעצר להגיד שלום, אבל נבהל נורא כשגילה שגם אני קיימת, מלמל דבר התנצלות ונתן גז.
נחל הבשור הוא אזור יפהפה, באמת שאין איך להבין את העובדה שהוא לא יותר מתויר. הבתרונות יוצרים צורות משונות ומעניינות באדמה, ציפורים מכל הסוגים נהנות מהשקט וראינו גם ציפור טרף ענקית, שלא הצלחנו לזהות, בסמוך לנו.
יצאתי להליכות, עבדתי שוב ושוב על כמה שירים שהיו זקוקים לעוד נגיעות, ראיתי סקיצות לספר ולכריכה, סיימתי כמה ספרים משובחים, ראיתי סדרות ולא עבדתי את השבוע השלישי לחופשתי.
זה היה שבוע עם חלומות מוזרים, עם סערה רגשית שקשורה להחלטות עתידיות ואפילו ירד בו גשם. זה התחיל בבומים חזקים, שבאזור הזה שולחים אותי תמיד לחפש ידיעות על טילים ויירוטים (לא היו), נמשך ברשרושים מוזרים (רק בבוקר גילינו שהרוח בשירותים נשבה דרך מפת ארץ ישראל המנויילנת) והסתיים, לבסוף, בקצת גשם. מדהים איך כשהמוח מפענח את הרעש ומקשר אותו לתופעה מוכרת – אפשר להירגע ולהירדם.
ביום רביעי נגמר הגז. יש לנו תקלה מוזרה שבה מילוי הגז לא זורם במהירות אלא דורש המון המון זמן. צריך לעמוד עם היד על כפתור הלחיצה ולשכנע את המיכל להתמלא. יודעי דבר אומרים שזה קשור למצוף המדידה שנתקע. שצריך לרוקן את המכל לגמרי ואז הוא ישתחרר. למרבית המזל היה יום חמים והגזייה שאנחנו סוחבים כבר 20 שנה נתנה את הקפה הנדרש. תרגלנו את המשפט הכי חשוב ששמענו מימינו – יש לנו הכל, אנחנו לא צריכים כלום (ותודה לנתי רונאל).
למחרת מילאנו מים ונסענו לחפש תחנת דלק שיש בה גם גז. קיווינו שהטלטולים בדרך לבאר רבובה בצירוף הריקון של המיכל ישפרו את הזרימה. אבל זה לא קרה. החלפנו ידיים בלחיצות ומילאנו 11 ליטר ב-11 דקות בערך. וידאנו שאכן הגז זורם למיכל וחישבנו שזה יספיק לנו לשבוע-שבועיים, עד שנתייעץ עם המתקין ונראה איך אפשר לסדר את הזרימה. משם המשכנו למדרשת שדה בוקר. כלומר, מדרשת בן גוריון.
במדרשה היינו פעמיים בשנה הראשונה לנדודים. כאן בספריה העברתי את ערב החלף הראשון שלי, שעסק בחילוץ שירה מהחיים, ובביקור השני שהיה שלושה חודשים מאוחר יותר – ערב חלף על ביוגרפיה שהיה הומה בנות-אדם. לא חזרנו לכאן בשנה השנייה, שהובילה אותנו למקומות אחרים והאמת, טיפה חששנו לחזור.
ובאמת, המדרשה עושה את דרכה להפוך לישוב בורגני עם רכז ביטחון נמרץ, גינון מושקע והסדרי חנייה קשוחים. כל החנייה נצבעה בכחול-לבן ויש להפעיל פנגו. החנייה עומדת ריקה כמובן. תכל'ס, מי בא? לשמחתנו, מצאנו מקום לא צבוע ממש ליד פינת המיחזור. הללויה, תודה לצבעים הנמרצים שהקלו ראש בפח האשפה! עד יום ראשון זה יעבוד.
בערב פסעתי לספריה, ממש בבניין ממול, והנחיתי סדנת 'חילוץ שירה מהחיים' ל-30 ואולי יותר משתתפות ו-משתתפים. הכי הרבה שאי פעם התיישבו מולי ולצידי לשמוע את משנתי. נהניתי מכל רגע, פגשתי א-נשים מוכרים מכל שכבות העבר המרובות שלי ונזכרתי שבעצם אני אוהבת את הבריות, בייחוד אחרי שלא ראיתי מהם שבוע שלם.
הקורא א' הסב את תשומת לבי שגם לפני שנה קיטרתי נמרצות על החורף והזכיר לי שגם בבתים רגילים יש נזילות וקר. הוא גם ביקש יותר צילומים ושהמידען יוסיף קצת פרטים טכניים. אני מסכימה שזה עוזר לייבש את ההצפה ושמחה לבשר שהוא נושא בנטל ועוזר לכתוב את הערכים של הלקסיקון שלנו – 'זה ואמנות החיים בתנועה'.
בינתים אעדכן שספר השירים הביתה סיים את שלב העריכה והולך הלאה לעימוד ועיצוב!