אחרי חצות. רביעי בלילה. הפסטיבל הסתיים. קיפלנו את המחצלת. הרחקנו את הסלון המאולתר. סגרנו את הדלת. שכבתי במיטה רחוצה ומנומנמת, שרון במקלחת. כשלפתע, מישהו מנסה לפתוח את הדלת. התיישבתי מבולבלת. "אז מה אם סגור," אני שומעת, "הנה אני פותחת." ושוב ניסיון ודפיקה עצבנית בדלת. שרון יצא עטוף במגבת מהמקלחת ופתח את החלון. "מה?" הוא שאל.  "הבטחתי לילד את הגלויה של החתול," אמרה הגברת המאחרת בנשף.  רציתי לבכות. איפה שמת את הגלויות? חשבתי  רגע, כבר ארזנו את הכל לקראת התזוזה המוקדמת מחר – בארון, מעל הספרים,עניתי. שרון הושיט לגברת מבעד לחלון את הגלויה של החתול והיא הושיטה לו מטבע של 10 ש"ח. הגלויה עולה רק 5, היא אמרה, אבל  בגלל שפתחת קבל 10.

יומיים קודם לכן הגענו למענית אחרי שבוע על פסגת הר בודד, על טיפת המים האחרונה עם געגוע למקלחת של יותר משתי דקות ולדבר עם מישהו שהוא לא אנחנו. קיבלנו טיפול מלכותי. יש מקומות כאלה, של משפחה או חברים, ששער השמיים נפתח. לקראת הפסטיבל כתבנו סוף סוף את שמה החדש של המשאית שלנו ממש מעל הדלת, לבן על גבי אדום. מעכשיו נוכל לומר – הגענו הביתה.

החתול היה הגלויה החביבה על הקהל. אחריה הגלויה עם הכוכבים במצפה רמון. רק 3 קנו את ארוחת הבוקר הזוגית שלנו ורק אחד את התמונה עם הדלי הריק… אף אחד לא בחר את הגלויה בגלל השירים… בכל מקרה, נשארו לנו מלא גלויות – של שירים שלי וצילומים של אורי – שהכנו במיוחד.

אל הפסטיבל הגענו בדרך מוזרה. זה התחיל מקול קורא למשוררים שהם יוצאי הקיבוץ הארצי לבוא ולקרוא שירים מתחת לפנס, והמשיך ל"בטח בואו עם המשאית, קבלו פנס ותעשו מה שאתם רוצים". היה נחמד לקבל פנס ועוד על הציר האדום הראשי. רק מי שנודד כמונו כבר שנה++ יודע כמה מפתה לקבל פנס משלך. רק אחר כך התחילו השאלות האמנותיות הפנימיות – מה נעשה שיצדיק את זה? מה אנחנו? מיצג? מיצב? מי-סתם? מי תציצו? חשבתי להזמין לסלון האמנותי שלי – הרי ממילא אני מבלה חלק מהיום בגזירה, הדבקה, ציור וכתיבה – אז למה שעוד אנשים לא ייהנו? קניתי מספרים, טושים, דפים, דבק, השגתי עוד אנציקלופדיות תרבות ופנטזתי על עשייה משותפת. זה לא עבד. זה היה כישלון למופת. אנשים רק רצו להציץ למשאית, לשאול את השאלות המתבקשות (מה אתם באמת גרים בזה? אז בזה אתם גרים? אתם ממש ממש גרים בזה? בניתם לבד? מי בנה לכם? אתם בניתם?) הם לא הבינו מה הטעם לגזור מתוך ספר אחד כדי להדביק בספר אחר.

תארנו לעצמנו שאנשים יסתקרנו. הוצאנו את המפה הגדולה שבה מסומנים כל המקומות שבהם היינו. הכנו מחברת וביקשנו מאנשים להציע לנו מקומות שעוד לא היינו בהם. רוב האנשים באו לחפש את הישוב שלהם על המפה ונרגעו שהוא מופיע. חלקם התפלאו שלא היינו בישובים שלהם, אבל לא הזמינו אותנו. חלקם היו ידידותיים להפליא, רשמו טלפונים וכתובות ואמרו שהם ישמחו לארח אותנו.  חלק שקעו איתנו לשיחות משמעותיות, חלק שאלו אם אפשר להסתכל. אמרו משפטים – זה החלום שלי, זה החלום של בעלי, אתם השראה… מתחנו סרט לבן כדי שלא ייכנסו ממש אל הבית שהלך והתמלא במבטים של מאות אנשים. לכי תרדמי עם זה. מבטים יכולים להיות להידבק לדברים.  וגם יש אנשים שאם את פותחת – הלך עלייך. אחת מאלו הציצה ואז ביקשה שאשאיל לה את המצקת. כשאמרתי שזה לא מתאים. היא פנתה והלכה נעלבת.

זה גם לי לפקפק בזכות הקיום שלי. לא בפעם הראשונה או האחרונה, ובכל מקרה בזכות הקיום שתלויה במבט של האחר. אולי, במחשבה מאוחרת – זאת היה ההוצאה להורג האחרונה של זכות הקיום שתלויה באחר.  כדי  להצדיק את הזכות לפנס משל עצמי עבדתי קשה מדי. פספסתי אנשים מעניינים שבאו לבקר. הייתי כל כך חדורת משימה שלא היה לי רגע לשבת איתם בשקט. רק אחרי חצות, כשכבר הייתי דלעת, וההכרה שלי היתה מוזיקה מותכת, היה לי רגע לשיחה משמעותית מלב אל לב עם חברה שבאה לישון לידנו, באוהל. דיברנו על מה שאין לדבר עליו. נושא שבכל פעם שהוא עולה אני נתקפת כאב גרוע יותר מכאב שיניים.  בינתיים. והיה חיבוק ותזכורת לאהבה הגדולה שקיימת. בכאב שיניים לפחות אפשר להרוג את השורש…

לבוקר נקבעו לי שתי סדנאות של חילוץ שירה מהחיים. הצדקה נאה, לא? קמתי עייפה.  בכל זאת, הלכתי לישון בשעה שבה בדרך כלל אני כבר מתעוררת בפעם הראשונה… בימים שלפני הפסטיבל התקשרה אחת המפיקות ואמרה שיש ביקוש שיא לסדנא שלי ושאלה אם אסכים לפתוח עוד אחת. אמרתי כן והזזנו את השעות למוקדם יותר. אחר כך היא התקשרה ואמרה שגם אלו מלאות ואולי אולי אני מסכימה שיהיו יותר אנשים בכל סדנא. טוב, אמרתי. בסדר. הנפש הקיבוצית יודעת שצריך לעבוד בשביל לקבל פנס. שתיתי קפה ועוד קפה, עשינו סיבוב מסביב לגבעה ובדרך פגשתי שתי נשים ששאלו אם אולי בכל זאת אכניס אותן לסדנא שלי, למרות שאמרו להן שכבר אין מקום. מזל שאמרתי כן. רק אחת מ-20 הנרשמות הגיעה לסדנא!   היינו שש וחילצנו יופי של שירה.

כשלסדנא השנייה הגיעה רק מישהי אחת – התקשיתי להכיל את הפער בין היותי סלב-על מדומיין שלסדנא שלו אזלו המקומות, לבין המציאות. פערים הם כנראה הדבר הכי מתיש עלי אדמות. הודעתי על ביטול ונכנסתי למיטה וצנחתי לשינה בניסיון לחלץ את עצמי…

החלטנו שבערב השני לא נעשה פעילות אמנותית יזומה, מי שירצה יגזור, ידביק ויצייר. כך שזכיתי לשיחות על הספה עם אנשים יקרים. אחת מהן – רונית בר אילן, ממארגנות הפסטיבל – נתנה לי מתנה יקרה. מסוג הדברים האלו שעושים צוף בלב. בדיוק חילוץ שירה, או לפחות חילוץ של משהו ממשהו. נתתי לה בתמורה את ספר השירה שלי, שומרת לילה. מזמן לא שמחו לקראתו כל כך.

הלכתי להסתובב ולראות מה עשו אחרים. אמנות מנסה למצוא דרכים חדשות להתמודד מול האין והיש. היא נוצרת בפער וכשהיא מצליחה לתפוס ולבטא משהו מזה היא נוגעת. כשמשהו נוגע בי – אני חייבת לעכל. לנוח. אז לא הספקתי הכל – אפילו לא חלק מהכל. אני לא מאמינה שלא הלכתי לראות את השמלות במרתף, שלא ראיתי את התערוכה בספריה החדשה ועוד המון דברים שמתגלים דרך התמונות… הגבעה החביבה – שבה התאהבתי לפני מיליון שנה בבן זוגי – התמלאה עשייה אמנותית, משחקיות ויצירתיות. אפילו אין צורך להבין – רק להיות חלק מכל זה.

בבוקר נסענו לטבעון. העיניים שלי שרפו. רציתי לבכות. כל אינטראקציה עם אדם אחר שרטה אותי.  לקראת הערב עם טון ואן דר קרון – נכנסתי להתרחץ במקלחת של דפנה חברתי. שעה ארוכה עמדתי מתחת למים ושטפתי מעלי את מה שזה לא יהיה שהיה עלי. אחר כך, בסלון של Smadar Miller וניסים לוי, שמעתי את טון ואן דר קרון, ההולנדי היקר שאת ספרו הוצאתי לאור.  צללתי לתפקיד המו"לית המרוצה ואז שחררתי ונתתי לעצמי להיות האישה הזו שתוהה – מה נסגר עם הגברים? ומתי זה ייפתח?  סמדר ונסים החזיקו את המרחב פתוח ובטוח – היו עוד 40 איש ואישה. טון  חלק את הכאב האישי והקולקטיבי של גברים שגדלו בצל אב נעדר ופצוע ואת המסע אל הכאב הזה. בדממה הקשובה שהשתררה הלב התרכך והיה אפשרי להרגיש ולדבר על חוויות הגבריות הפצועה הזו, שמיניות היא היבט אחד שלה, אבל יש בה עוד כל כך הרבה יותר מזה להציע ולזהור.  התרגשתי שטון לא ממהר להיות או להציע מתכון לסופר-גבר, אלא יכול לומר בפשטות שגם להגיד אני לא יודע, זה תקוע – היא אפשרות ואולי הטובה ביותר שאפשרית כרגע. כששאלתי מה אני כאישה יכולה לעשות והוא ענה ששום דבר, זה העציב אותי אבל גם הקל עלי. ועוד הוא אמר שאני רק יכולה להמשיך ולהחזיק את זה ולסמוך על הגברים שיסתדרו. והלב כאב, אבל זו היתה אמת. בסיום הערב ישבנו על המרפסת מול הכרמל ושלווה השתררה בגופי. ושמחה ואפילו תקווה. אין לי מושג מה יהיה אבל קיבלתי כוחות לשאת זאת.

2 תגובות
  1. יואל הגב

    פשוט מהנה.. והמוזר שקשה להגדיר מדוע … פשוט תמשיכי לכתוב. תודה.

  2. נרי הגב

    כהרגלך מרתקת, ומרגשת בעומק ובכנות.

השארת תגובה