השבוע נפתח בכתבה ההיא ב"ישראל היום". כן, אני יודעת, לא העיתון הנפוץ ביותר בקרב קוראי, אבל היחצ"ן אמר שיש עוד הרבה אנשים בישראל והם כן קוראים את העיתון. השבוע פגשתי חלק מהם בתחנת הריענון בכביש שש.  תישארו איתי.

שימו לב מי קורא את העיתון!

למרבית השמחה, קיבלתי מראש את הכתבה, והייתי מוכנה מראש לכך שמה שיהיה במוקד תשומת הלב הוא המשאית ולא השירה. וגם, כשועלת תקשורת מנוסה, הרגשתי שאם יש סיכוי לטלוויזיה – זה יבוא מיד.

התקשרו מאברי גלעד. העולם הבוקר. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה כשהוא וארז טל היו מיודדים ושידרו משהו ביחד. ברדיו. אומרים לי כאן שעברו עשרים שנה לפחות מאז. טוב, אני לא רואה טלוויזיה בכלל. קצת נטפליקס לפעמים. אמרנו כן לתוכנית. זה אמר להתניע את המשאית ולרדת לרמת החיל. בשביל להגיע בשבע וחצי בבוקר – החלטנו לישון בפארק הירקון.
חניון החווה ליד ראש ציפור הוא אחד המקומות שאנחנו הכי אוהבים לחנות בהם כשאנחנו מגיעים למרכז. אולי כדאי לומר שאהבנו. גם חניון ראש ציפור הוא נחלת העבר והזדמנות להתמרמר ולהתאבל על רדיפת הקראווניסטים, שגורמת לכך שעוד ועוד אזורים אסורים עלינו.

נכון, יש בינינו, והרבה מהם עשו זאת בראש ציפור, שמתנחלים. מעמידים את הבית לחודשים ושנים. כשמעירים להם הפקחים, הם מתחכמים, נוסעים קצת, עומדים במקום אחר, או נוסעים לכמה ימים וחוזרים. מתישהו זה הופך למטרד. גם סביבתי (איפה הם מרוקנים שירותים? ממלאים מים?) וגם גוזל מקומות חנייה מהציבור משלם הארנונה.
אני יכולה להבין את זעם הרשויות. אני עצמי זועמת כשאני מגיעה לחוף ים (תמיד לא בעונה ולא בסופ"ש) ושורה ראשונה לים או לכנרת – חונים קראוונים, חלקם להשכרה.

ובכלל מעצבנים אותי הנאחזים. הטריטוריאליים, מסמני הגבולות, אלו שמחלקים את האדמה לשלי ושלך. כל היעקבים האלו. אני שייכת לזרם עשיו… 
נחזור לאברי. היה נחמד לגלות שעוזרת ההפקה היא בת של חברים טובים, גם הם נודדים. זה היה מסוג הדברים האלו שמתרחשים בדרכים, כשנעים על הרשת ועל ההקשרים שלה.

ניהלתי משא ומתן לילי קשוח על מה יהיה בראיון. דרשתי שישאל אותי על הספר, שיהיה לי רגע להקריא שיר. המפיקה ספקה כפיים, העורך ספק משהו אחר, וזה הסתדר. אפילו בחרנו שיר (היא רצתה את הכי קצר שיש, התפשרנו על בינוני).

לבשתי את השמלה הטובה, אברי קיפצץ, פניו שמרו על ארשת חתומה ואנחנו שיחקנו. זה אפילו היה משעשע, במיוחד כשהתברר שאנחנו באותו הגיל.

רגע אחרי שהאייטם תם, המראנו משם בדרך צפונה. עצרנו לאכול בכביש שש. השעה היתה תשע בבוקר ואנשים כבר חנו בכניסה ובדאבל פארקניג. אפילו בחניית המשאיות חנו שתי מכוניות פרטיות זו אחר זו. כסלבית מלכותית ציוויתי עליהם לפנות מיד את המקום. הם צייתו לי. כנראה השמלה הכתומה. ממרומי המשאית צפיתי בעם ישראל נוהר להפסקת קפה, שירותים וסנדוויץ' בדרך לאנשהו. אף אחד לא נפנף לי, או זיהה את בית המשאית מהעיתון. 
בעשר וחצי כבר משכנו הנדברקס בכליל. ואני שקעתי למנוחת כליל, שכוללת התפרקדות בערסל, מתחת לחרובה שחרוביה כבר מתוקים ובשלים,.

נשאר הרדיו. והבקשה להתראיין אצל מיה סלע בתכנית כאן תרבות, דילגה ביום שלישי אל פתח המשאית. כאן כבר היה מדובר בכתבת בקיאה, שקראה את הספר ונהנתה לנהל שיחה על השירה, על הספר, וגם על חיי הנדודים.

כאן אפשר להאזין לראיון, החל מדקה 20


עוד אירוע תקשורתי היה שהספר "זה ואמנות החיים בתנועה" קיבל כריכה משלו ואפשרות להיות מודפס פיזית. רועי דולב הוא איש צעיר, שייסד בתקופת הקורנה את "למה לא?", פלטפורמה של דפוס על פי דרישה. זה אומר שאפשר להזמין ספר מהאתר שלו ותוך כמה ימים העותק הפיזי אצלך בסלון. היתרון הגדול למוכרת הוא שאין צורך להדפיס כמויות גדולות ולאכסן אותן. לקונה זה מחיר הוגן, וברווחים, אחרי הוצאות הדפוס – מתחלקים באופן הוגן. רועי התגלה כחרוץ ומקצוען וכשהוא שמע שנהיה בתל אביב – הוא הציע להדפיס לי עותקים לניסיון. כשאבא של רועי הגיע לפארק הירקון בבוקר כדי לתת לנו את הספרים, כבר התנענו בדרך לרמת החייל. הוא לא ויתר, ועד שגמרנו להחנות מול הסופרפארם ומול האולפנים, הוא הגיע עם הספרים, אחרי מרדף נאה.
אז, אם אתם כמוני, קוראים יותר ספרים בנייר – אפשר להשיג אותו כאן.

ועוד משהו שקרה השבוע זה שהמידען הפרטי שלי, יצא לאור עם העסק החדש שלו שנקרא הטופסולוג. זה גם משמח וגם מצער – בגלל שעד כה נעזרו בשירותיו המשובחים בני המשפחה בלבד, ועכשיו נצטרך לחלוק אותו עם הציבור. כל טופסולוגיה שעולה בדעתכם – מענקי קורונה, ביטוח לאומי, דרכון זר, סיבוכים בירוקרטיים, הוא אוהב! מבין לנפש הטופס ועוזר לבירוקרטיה לעזור לך!

בואו לעשות לו לייק בפייס  ובקרו באתר. את איור הדון-קישוט איירה אוריין שביט המעולה, לקוחה מרוצה!

לסיום – רבים שואלים אותי, ספק באכזבה, ספק בתימהון – ומה עם הנדודים? איך אישה שגרה חצי מהזמן בבית רגיל וחצי מהזמן במשאית שלא נוסעת הרבה – יכולה להמשיך לכתוב בלוג שנקרא נוע תנוע?

לכם אני אומרת – תנוח דעתכם. התנועה היא גם בין הגדרות, לא רק בין מקומות.

ומזכירה שנשמח לבוא לדשא בישוב שלכם להרצות על החיים בתנועה, להקריא שירים ולראות חברים. מיד כשיהיה אפשרי.

דבר אחרון – שמרו את התאריך ב-16.9, ערב יום ההולדת שלי, תתקיים השקת זום מזמזמת לספר השירים "הביתה"! 

שבת שלום

 

2 תגובות
  1. דפנה ד הגב

    נהדר!! כמה הרפתקאות:)

  2. אוגניה שקולניק הגב

    כיף לקרוא, איזה הספק…כל הכבוד לכם.

השארת תגובה