השנה התשיעית לחיינו אינה מצויינת בספרי הפסיכולוגיה כאבן דרך משמעותית. אבל הידע הביוגרפי מחשיב את התקופה הזו מאד ובוחן אותה היטב. זוהי תקופה שבה ישות האדם והעולם שהיו מחוברות נפרדות זו מזו והילד מתחיל להיות מודע להיותו ישות נפרדת. פקיחת עיניים זו מלווה הרבה פעמים בזעזוע עמוק. ילדים רבים מתבוננים בהוריהם ותוהים האם אלו הם הוריהם האמיתיים? אולי אומצו? זהו שיקוף של ההבנה הרוחנית שאמנם אנו נולדים להורים, אבל אנו גם ישויות עצמאיות ונפרדות. בחינה של אירועי גיל תשע היא מעין אולטרסאונד לנשמה. למה אני שמה לב? מה יעורר אותי בחיים האלו? מה יפצע אותי ואיך אתמודד עם הפציעה הזו.

העולם אינו נראה שוב כפי שהיה. ופעמים רבות, האופן שבו מתגלה העולם מחדש על פגמיו ובעיותיו, כמו גם מתנותיו הופך להיות מוטיב חשוב בחיים הבוגרים. בביוגרפיה שלה מתארת  שלומית אלוני איך כילדה בת 8 הלכה בשוק בתל אביב וראתה יהודי מפיל דוכן ירקות של ערבי ומפזר את הירקות. חוסר הצדק שבדבר זעזע אותה.

ספרי ילדים רבים מתארים את התופעה הזו: גילגי, פוליאנה, אן, מומו, מיו מיו שלי, מרקו, הארי פוטר ועוד גיבורים רבים אחרים מתייתמים וצריכים לצאת למסע חניכה בעולם כדי למצוא מי הם באמת.

בפרק הפותח של הספר הארי פוטר הוא כבן עשר (עוד לפני שבגיל אחת-עשרה יופע האגריד ויגלה לו מי הוא באמת) והוא מגלה את כוחות קסם שלו (ואת שונותו) בביקור גן החיות כשהוא מתקשר עם נחש. כל הזהות והסיפור של מסעו של הארי יהיה קשור בשאלת הנחש.

אן מאבונלי מאומצת אצל מתיו ומרילה כשהיא בת אחת-עשרה בני הזוג מחפשים נער שיעבוד בחווה שלהם ומקבלים בטעות בת. סיפור חייה של אן מכאן והלאה הוא סיפור של אישה בראשית המאה העשרים והמאבק לזהות עצמית.

מומו היא ילדה כבת -עשר שאין לה הורים, אין לה דבר משל עצמה, מלבד יכולת הקשבה שגרמה לכל מי שהיא הקשיבה לו להיות מיוחד וייחודי. יש לה זמן להקשיב. הסיפור של מומו הוא על איכות ההקשבה והזמן.

לגילגי בת השמונה אין אמא ואבא שלה רב חובל והיא גרה  לבדה. היא חזקה במיוחד ונפש חופשייה במיוחד שאינה זקוקה לדבר. הספר חושף את קשריה עם טומי ואניקה ילדים רגילים וצייתנים ונושאו הוא הקשר בין חופש לצייתנות, בין ילדות למבוגרות

בסיפור גן העדן זהו רגע הנגיסה בתפוח ופקיחת העיניים, רגע שממנו מסתיים פרק ומתחיל פרק חדש של מסע הארצי של האדם.כשאנחנו מתבגרים ובמיוחד במעברי חיים משמעותיים, כדאי לחזור לגיל תשע ולהתבונן בו מחדש, לראות מה קרה לי ואיך התמודדתי עם מה שקרה ואולי לרופף ולהרחיב את נקודת המבט שלי. אולי כבר אפשר להשיל את השריון ששמנו, אולי אפשר להעיז ולצאת מהקונכייה או להפך, למצוא בית, אולי אפשר לשחרר דבר מה?

מה היתה החוויה שלך? איך גורשת מגן העדן? האם הופיע בזמן הזה משהו שיהווה את התמיכה למסע לאדמה? זה יכול להיות תחביב, כישור מיוחד, נטייה שמתגלית. האם הנטייה מזוהה או נדחית? האם אנו מקבלים סיוע או הכשלה?