
אז איך בעצם חיים בכל כך מעט שטח? שאלה אותי חברה וביקשה שאכתוב על הצד הפרקטי של החיים במשאית.
בוקר. שנינו קמים (קודם הוא ואז אני) מהמיטה שמעל חלל אכסון שבו בין היתר מצוי מיכל המים , שמספיק לשבוע בערך של מקלחות, כלים ומי שתיה ובישול. לא מורידים מים בשירותים. אלו שירותי קומפוסט.
דלת המשאית נפתחת טרום זריחה. שעה אהובה. המערכת הסולארית נכנסת לפעולה. בימי שמש אלו היא תגיע תוך זמן קצר לטעינה מלאה.
אני מסדרת מיטה, כמו בילדותי בקיבוץ. פורשת מעל המצעים את כיסוי הסרוג מריבועי סבתא שהכנתי לפני כמה שנים.
אני מתחילה את הבוקר בכתיבת שלושה דפים לתרגול שריר הכתיבה. חדר העבודה שלי הוא גם הסלון וגם המטבח – ספסל שצמוד לשולחן העבודה שלי.
בינתיים שרון במטבח, במרחק מטר ממני קוצץ את הסלט. כשגרנו בבית רגיל המטבח היה הטריטוריה שלו ולא נכנסתי כשהוא בישל, כאן סימון הטריטוריה הוא בכך שהוא עובד עם הגב אלי. גב הוא גם סוג של קיר.
יוצאים לרוץ בשדה. חוזרים ואני מתרחצת ראשונה. המקלחת קטנה ואני לא אוהבת להתפשט או להתלבש כשצפוף לי. אז אני עושה את זה על המדרגה – זו שממנה עולים ויורדים למיטה והיא גם כיסא במיקום אסטרטגי.
אחרי המקלחת אנחנו אוכלים, זה מול זה על שולחן האוכל. פינוי כלים ואני, באותו המקום, פותחת לפטופ ומתחילה לעבוד. יש לנו ראוטר סלולארי שמחבר אותנו לרשת. שרון פותח את הלפטופ שלו בפינת העבודה שבכניסה לבית. שולחן אדום קטן וכיסא גינה קל שרכשנו במיוחד. אנחו במרחק מטר וחצי זה מזה ובעולמות תוכן שונים לגמרי.
זה בדיוק המרחק שמאפשר לי להדליק מאוורר ולכוון אותו רק אלי. בצהריים כשכבר חם מאד, אנחנו סוגרים את הכל – חלונות ווילונות הצללה ומדליקים מזגן. בורגנות במלואה.
אני לא מרגישה בצפיפות. אתמול אירחנו כאן את הבן הבכור וחברתו. הם היו עייפים ונכנסו למיטה לישון. הורדנו את הוילון שמפריד בין המיטה לשאר החדר ושכחנו שהם שם.
בערב אנחנו רואים סרט, לפעמים אנחנו מפרקים את השולחן והופכים בדקה את פינת הישיבה למרבץ. כשהחושך יורד כדאי להוריד את הרשתות. היתושים והחרקים באים אל האור.
בינתיים כל עוד אנחנו חונים – קל לנו. פעם בשבוע אנחנו ממלאים מים מברז החצר של הבית הקרוב. חשמל אנחנו עושים כמו עץ הפקאן – ישירות מהשמש.
על שירותי הקומפוסט – אני עוד לא בשלה לכתוב.
אבל בעצם, אמרה החברה, במקום שתהיו בדרכים ותהנו מהתנועה, אתם מקורקעים וגם צפוף לכם.
נכון, הייתי מעדיפה להיות בדרכים, לפחות בפנטזיה, אבל אני גרה כבר כמעט חודש בלי לשלם מים, חשמל, ארנונה ושכר דירה, קרוב לטבע ועם אהוב לבי. יש לנו אוטו ואפשר לנסוע מפה לשם. וכשהמסע יתחיל כבר נהיה מתורגלים…
שבת שלום!





הרשמה לדיווחי תנועה

מי אני?
נועה ברקת, יועצת ביוגרפית, עורכת ספרים ומשוררת, נשואה ואמא לשלושה גדולים.

עצמאות?
האם אני אני עצמאית? האנרגיה שאני צורכת מגיעה ישירות מהשמש, ההפרשות חוזרות לאדמה, לבית יש גלגלים לנסוע הלאה, כך שהאדמה

מקום בטוח
איפה מרגיש לך בטוח? מקום שבו אפשר להרפות, להישען אחורה ולדעת שהכל בסדר? במה זה תלוי? ומה עושים כשחוויית הביטחון

חירות, זכרון, עצמאות
הזיכרון תמיד היה משמעותי לי יותר מהחופש. זכרתי חפצים, זכרתי מקומות, זכרתי אנשים, זכרתי סיפורים של אנשים, זכרתי אפילו דברים

לרדת לשוליים
יותר ויותר מתברר במסע הזה כי יש לחפש אחר השוליים. הם הרבה יותר סבלניים. הם פרומים, מבולגנים, משליכים בהם את

בקשתך התקבלה
על הפסטיבל, מפגשים ומי אני באמת? קצת באיחור, כי שעון קיץ ופסטיבלים הנה שני מתחמים פרטיים שלא מופיעים בתכניה הגדושה

אביב בירושלים
העלייה מים המלח לירושלים היא חוויה של עזיבת המדבר. אם ההגעה מהשפלה – הצד השני של ירושלים,שגשר המיתרים הוא

המקום הכי נמוך בעולם, התרוממות רוח נשית
רחבות הלב של ערד, "מקום אישי" עם דוד לוי, המקום הכי נמוך בעולם, והתרוממות רוח לכבוד יום האישה אחרי כמה

הו, האוהל האדום
איך ניצלתי משיטפון, נפרדתי מאילת, התחברתי מחדש לרשת הנשית והגעתי לאוהל האדום, וגם מדור חדש: מקום אישי בלילה שבין ששי

חברים על גלגלים בעיר השמש הנצחית
בחוף הצפוני באילת אנחנו פוגשים סוף סוף בחברי השבט ומתאחדים לכמה שעות קסומות. מיכל ורועי מסיימים חודשיים באילת, ומשלבים עבודה

בית הספר הדרומי
ביום ראשון, באובך מדברי, נפרדנו מהאלפקות והלאמות ונעמה ואילן ונסענו לנאות סמדר על כביש 40 המסתורי. כביש של בסיסי צבא

נשף עם נסיכי המזלות
נתחיל מהסוף. חוות האלפקות. ליד מצפה רמון. שקט. אנרגיה טהורה. האינטרנט הסלולרי לא משהו, אבל איזו קליטה. אחד הדברים שמתפתחים

הכיוון דרומה
השבוע התחלנו להדרים. יער המלאכים ליד קרית גת הוא בשבילנו נקודת הציון שבה יוצאים מהמרכז דרומה. עצרנו ביער, על פסגת

גשם גשם פול
כבר ארבעה ימים יורד גשם רצוף. הוא מלווה אותנו מנמל יפו למענית ולמשמר העמק, אליה אנחנו נוסעים בקרוב. בלי הפוגות
נועה יקרה
הסיפורים נפלאים, מרגשים, מעוררים סקרנות ורצון להיות חלק. תודה
שלום רב,
הסיפור והמסע ממש מרתקים. אני מחפש בעצמי פיתרון דיור דומה.
לכן אשמח אם תוכלי לחזור אליי באי מייל ולספר לי קצת על איך מתארגנים על דבר כזה.
גל