רגע לפני שאני מתניעה את המשאית ונפרדת ממדרשת בן גוריון בשדה בוקר, מיכל פלג מגיעה על אופניה, נכנסת והשיחה קולחת. מיכל היא אמנית, משוררת, פסלת ומלקטת. כבר כמה ימים שאני חגה סביב המבנה הזמני שהיא בונה לעצמה בחצר הבית שבו היא גרה בשש השנים האחרונות. בית שאותו היא מפנה בשבוע הבא. והנה הצלחנו להיפגש.

מיכל מספרת לי על נדודיה, מסעותיה בארץ, על האמנות שהיא עושה ממה שהיא מוצאת, על איכות האלתור שמתפתחת כשיוצאים לדרך. אני כבר מבינה יותר. "זה מגמיש את הנפש," היא אומרת, ומוסיפה שהיא מקווה שגם בבית הקבע שהיא בונה כעת תישמר אותה איכות.

היא אמנית טוטאלית, "אני צריכה מעט מאד," היא אומרת, כשאני חוקרת איך תחיה בבית הקטן שהיא בונה לעצמה – מיני בית שמורכב מדברים שנזרקו. הגג הוא אנטנת מכ"מ שבמרכזה חלון שהוא דלת של מכונת כביסה,  למשל. הבית מוקף גדר קלועה מעצים, ועין גדולה צופה ממנו – שקו האבנים של עזרא אוריון ממשיך אותה הלאה הלאה אל המדבר.

היא צריכה מעט מאד, אבל היא לא מתפשרת על האמנות שלה, "כל מה שחשוב, מה שהכי חשוב," היא אומרת, "הוא הביטוי העצמי." היא חולמת לשבת בבית שהיא בונה (ומקווה שבעלי הבית החדשים יסכימו לכך), לקרוא ולכתוב שירה. "כי הידיים," היא נאנחת, "הידיים רוצות משהו עדין יותר."

 

 

 

מה עשינו במדרשת בן גוריון ששדה בוקר

ביקור בארכיון בן-גוריון בליווי מנהל הארכיון, עדי פורטוגז – פריווילוגיה מיוחדת לרדת במדרגות הספירליות ולקרוא מכתבים דהויים, רוויים בהיסטוריה.

לרדת בריצה את כביש הסרפנטינות עד לנחל צין ולעלות, בהמלצת חברה, בשביל יעלים לא תקני. חוויה שלא תישכח שבה "אני לא יכולה" התחלף ב"קשה לי."

לשתות שוקו חם  וקרואסון שקדים מ-ע-ו-לה ב"כנענייה" במרכז, (לא היה קפה נטול) יחד עם חברים חדשים, בלי להרגיש שהזמן חולף.

לאכול המבורגר משובח ומקורי בג'ומעה (נפתחת בשבע בערב, כשהכנענייה סוגרת)  ולשתות בירה מלוא הכוס. כי לא צריך לנהוג בחזרה.

לרוץ לגבעת הפסלים של עזרא אוריון מול הר חוד עקב, לחשוב כמה אנחנו קטנים מול הוד הטבע וקסמיו. להסתכל היטב על אדני הרכבת החלודים המקובצים בקבוצות ועל זה שמוביל אותם. לעמוד לידו ולהרגיש כמו בטיטניק. אבל בלי לטבוע.

זה היה השבוע החברתי ביותר בחיי, מאז הגן. ארוחות צהרים, וערב, ותה של אחרי צהריים, ופגישות עם מכרות, ומכרות של מכרות ואחות של חבר ושיחות על החיים, ועל שדה בוקר, ועל התאגיד ועל השכונות ועל מה יהיה…

ומה שלום מיץ, החתול (הזמני) הנייד? 

החתול מסתגל היטב לחייו הלא שגרתיים. הוא לא מאד אוהב נסיעות, וכבר לא פעם עם ההתארגנות ולפני ההתנעה הוא מזנק ומתחמק כדי לא להיכנס לכלובו. בינתיים אנחנו מצליחים לתפוס אותו.

הוא גם מתעקש לבוא אחרינו לכל מקום. ממש כמו כלב קטן. תרגילי ההתחמקות שלנו הולכים ונהיים מורכבים יותר ויותר. 

אנחנו בהחלט חושבים על להשאיר אותו איתנו. מקווים שהוא ימשיך להיות חמוד גם כשיגדל… 

משהו על פרשת השבוע

יש לי עניין מיוחד בשמות נשכחים, בעמים ולאומים שירדו מהבמה, במלים שמשמעותן אבדה. בפרשת חיי שרה, לצד השמות והסיפורים המוכרים, מוזכרים גם בני קטורה, האישה הנוספת ו-12 הנשיאים בני ישמעאל: זִמְרָן, יָקְשָׁן, מְדָן, מִדְיָן, יִשְׁבָּק, שׁוּחַ, יָקְשָׁן,  שְׁבָא, דְּדָן, אַשּׁוּרִם, לְטוּשִׁים, לְאֻמִּים,  עֵיפָה וָעֵפֶר, חֲנֹךְ, אֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה. נְבָיֹת וְקֵדָר, אַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם. מִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא.  חֲדַד וְתֵימָא, יְטוּר, נָפִישׁ וָקֵדְמָה.

יאללה מחר עולים צפונה ועוברים לתולדות…

 

הרשמה לדיווחי תנועה

מי אני?

נועה ברקת, יועצת ביוגרפית, עורכת ספרים ומשוררת, נשואה ואמא לשלושה גדולים.

עצמאות?

עצמאות?

האם אני אני עצמאית? האנרגיה שאני צורכת מגיעה ישירות מהשמש, ההפרשות חוזרות לאדמה, לבית יש גלגלים לנסוע הלאה, כך שהאדמה

מקום בטוח

מקום בטוח

איפה מרגיש לך בטוח? מקום שבו אפשר להרפות, להישען אחורה ולדעת שהכל בסדר? במה זה תלוי? ומה עושים כשחוויית הביטחון

חירות, זכרון, עצמאות

חירות, זכרון, עצמאות

הזיכרון תמיד היה משמעותי לי יותר מהחופש. זכרתי חפצים, זכרתי מקומות, זכרתי אנשים, זכרתי סיפורים של אנשים, זכרתי אפילו דברים

תגובה אחת
  1. הילה טוכמכר-משעלי הגב

    איזה כייף שאפשר 'להיות אתכם' בעזרת הבלוג
    תודה על השיתוף. הוא מרווה.

השארת תגובה