פרק מ"צל בתוך המים", ספר (בעריכה) מאת שחר קדמון

פרסום ראשון של פרק מ"צל בתוך המים"

ספר (בעריכה) מאת שחר קדמון

בימים אלה מגייס שחר תמיכה להוצאת הספר לאור.

טביעה אחרונה

למרות כל האזהרות נכנסתי למימי נהר הגנגס הקדוש למרגלות רישיקיש הקדושה בהודו.

השמש חיממה את האדמה ואותי והמים היו קרירים ונעימים, נקיים ומזמינים. הדבר היחידי שרציתי מהעולם באותו רגע היה להיות בתוכם ולשחות.

שחיתי בעונג חושים משכר הלוך וחזור, מוודא שאני קרוב לגדה הבטוחה ורחוק מהזרם החזק והסואן.

כשכבר פקדתי על עצמי לצאת עקב הקור שהתפשט בגופי ושחיתי מספר תנועות חזה איטיות תחת המים – זרם תת קרקעי שלא הרגשתי בו הסיט אותי עשרים-שלושים מטר הצידה, לכיוון הזרם החזק בגדה השנייה. כשהתעוררתי לכך כבר היה מאוחר מדי.

הצלחתי להיעמד ותקעתי את רגלי באבן כנגד המים המאיימים. ראיתי את חברתי מנופפת לי בידיה בדאגה.

סימנתי לה שאני בסדר, ידעתי שאני בצרה וקיוויתי שעוד רגע הכל יסתדר. איך יסתדר? הנהר יפסיק לזרום? מישהו יעבור עם סירה? כוחי הלך ואזל במהירות ולא נותרה לי ברירה אלא להשליך עצמי למים ולשחות בכל המהירות בתשעים מעלות לזרם, אולי אצליח להינצל מהפורענות הקרבה ובאה, שבטיפשותי הבאתי על עצמי.

תנועות השחייה שלי לא שינו דבר והזרם סחב אותי איתו כאילו הייתי עלה נידף ברוח או במים. ברגע הבא כבר הייתי בתוך הזרם הראשי הסוער, בעוד הזרם המשני מחייך בענווה מעושה כאומר: "תראה מה הבאתי לך!"

הזרם הגדול הסוער לא השתהה אפילו להודות לזרם הקטן הנחבא שלכד אותי מבלי שהרגשתי. הוא לקח, הפך, טלטל, העיף והטיס את גופי חסר האונים, השקיע את ראשי מתחת המים והבהיר לי שעם כל הכבוד לשייטת 13, כאן מדובר בכוחות אחרים ששום לוחם לא יכול להם.

נעלתי את פי כדי לא לבלוע מים. בעודי נסחף במורד הנהר במהירות וראשי מתחת למים זכרתי: חמישים-שישים מטר מכאן הנהר מתרחב והמים נרגעים ושוקטים. אם אצליח במזל לחמוק מהסלעים בדרך וראשי לא יתנפץ על אחד מהם, הרי שנותר לי סיכוי להיחלץ ולהינצל.

ברגע הבא כבר נמצאתי תחת סלע ענק וגופי הסתובב במהירות עם כיוון השעון בתנועות המחול האחרונות של חיי.

נלכדתי במערבולת מהירה. ניסיתי לעלות על פני המים. הייתי כבר בשאריות האחרונות של החמצן בקרבי. זרם מים חזק ובלתי פוסק נשפך עלי ולא נתן לי לעלות מעלה.

נגמר לי החמצן, ולא היה לי בן זוג או אמא להצילני.

השחור המוכר התחיל להתפשט במהירות בראשי. הכרתי אותו מתאונות הצלילה הקודמות. זה הסוף. בעוד רגע אאבד את ההכרה ואשקע ופי ייפתח לשאוף אוויר ויבלע מים. איזה אידיוט אני שהבאתי עצמי למצב הזה, הספקתי לחשוב, ולחוש הפתעה ענקית על כך שחיי עומדים להסתיים, כאן ועכשיו. תמיד חשבתי שאחיה עד גיל שמונים וחמש, כמו סבא. הרי אכלתי מספיק דבק נגרים כמוהו ואף יותר.

"מצטער," השיב לי הנהר בהודית עתיקה, "כאן אין חישובים כאלה, וחוץ מזה אצלי אתה מת כקדוש, מה עוד תבקש?"

"שום קדוש, רוצה לחיות!" התחננתי.

"בפעם הבאה" הוא השיב.

מתוך הדממה המוחלטת, ברגע האחרון שלא ניתן למדוד אותו, כשהשחור מתפשט ומכסה את המוח בשמיכת החושך המיטיבה, הנעימה, המפתה, מזמין אותי לשינה מתמשכת, נטולת חלומות והפרעות – ידעתי שזהו סופו של הילד-איש הזה שאהבנו.

וידעתי אותי: את זה שלא נולד ולא מת ולא ניתן לדבר ולהגיד עליו-עלי אף מילה.

רק לומר מה הוא לא: לא האיש; ולא שמו; ולא גופו; ולא משפחתו; ולא סיפורו; ולא הבנותיו והתנסויותיו ומחשבותיו ואהובותיו, לא כל האנשים היקרים לו דרכם טווה וארג ורקם את סיפורי חייו.

לא משהו. לא דבר.

אומרים שכשאתה נכנע באמת משהו קורה, אבל אני לא נכנעתי ולא לא-נכנעתי. שקט ודומם חיכיתי. הנה אני מת. לא בלבנון ולא בישראל. בהודו. לא מות קדושים כי אם מות טיפשים. דבר לא נותר לאחוז בו ולא נותר מי שיאחז בדבר.

ושוב גיחך הנהר ההודי הקדוש לעצמו, לאחר שבחן את חייו של הקדוש הטבוע החדש שנקלע אליו והחליט: "לא תודה, אני אוהב אותו, יש לי מספיק קדושים גם ככה. זה – שיחיה עוד קצת." והמערבולת הוציאה אותי מתוכה, העלתה אותי על פני המים ופי נפער לבלוע אוויר חדש לקרבי ואוזני שמעו צעקה.

בחור הודי צעיר ונמרץ על קיאק צר קרא אלי. הושטתי לו את ידי והוא את ידו, כשבידו השנייה הוא מנסה להשתלט על הקיאק, שלא ייסחף הרחק ממני. וכמו יושב לו איזה במאי סרטים הוליוודי זחוח דעת, ומחליט שהמרחק בין קצות אצבעותיי לקצות אצבעותיו לא יעלה ולא ירד מעשרה סנטימטר.

כל חיי אזכור את המרחק הזה, המרחק הכי רחוק שידעתי אי פעם, יותר מחמש השנים שחיכיתי ליעלי, יותר מארבע וחצי שנות שירותי הצבאי שחשבתי שלא יגמרו לעולם, יותר מכל המסעות עם המשקל הכבד על הגב, יותר משחיית הלילה בצבא מחיפה לעכו, יותר מכל היקפו של כדור הארץ, משביל החלב, מהיקום כולו.

עשרה סנטימטר ביני ובין הצלתי.

המערבולת לקחה אותי חזרה מטה אל מתחת למים, ואני, שכבר הייתי בסופי פעם אחת, צעקתי בלי מילים "לא שוב!" ושלחתי את ידי מעל פני המים כשכל כוחות החיים מרוכזים וממוקדים בה. יד אחזה באצבעותיי והן אחזו ביד וכף ידי התלפפה סביב כף ידו, שום כוח שבעולם לא יפריד שוב את שתי כפות הידיים האלה. הוא משך אותי מעלה, המציל ההודי שלי, אחזתי בדופן הקיאק ושטנו אל האזור השקט. חיבקתי את דופן הקיאק ונשמתי שוב ושוב.

עד עכשיו.

"תודה, הצלת את חיי," לחשתי לתוך גופו של מצילי כשחיבקתיו על גדת הנהר הבטוחה.

"נו פרובלם, איט איז מיי וורק," השיב באופן ענייני.

והלך.

ואז עצר לפתע וחזר ושאל: "אנד יו, סיר? וואט איז יור וורק?"

"אני כותב ספר," עניתי.

"וורי גוד, סיר. אז עכשיו אתה יכול לסיים אותו," הוא אמר, פנה ללכת ונעלם.

 

רוצים לקרוא עוד? בשביל זה צריך שהספר יצא לאור.

בימים אלה מגייס שחר תמיכה להוצאת הספר.

כדי לקרוא עוד על הספר ועל שחר ולתמוך בפרויקט  – לחצו כאן